פרק זה מבוסס על שמות א-ד
בשנות הרעב הכבד נאלצו בני האומה המצרית למכור את מקניהם, אדמותיהם, ולבסוף את עצמם למלך פרעה. כך הם הפכו עבדים המשועבדים למלכות לעד. יוסף השכיל להעניק להם הזדמנות להשתחרר מן השעבוד. הוא איפשר להם להיות אריסיו של המלך: הם יעבדו את אדמותיהם שהולאמו למדינה, וישלמו מס שנתי בגובה של חמישית התבואה שיפיקו. PP 181.1
אולם, בני ישראל לא היו נתונים תחת חוקים אלה. השירות שעשה יוסף למען האומה המצרית זיכה את בני ישראל לא רק בישיבת קבע במצרים, אלא אף פטר אותם מתשלום מס. בנוסף, הם זכו לאספקה קבועה של מזון בשנות הרעב הכבד. המלך הכריז קבל עם ועדה, כי בזכות התערבותו רבת החסד של אלוהי יוסף, מצרים נהנתה משפע של מזון בזמן שעמים אחרים נמקו ברעב בשנות הבצורת. הוא אף נוכח כי ניהול המדינה בידי יוסף העשיר את הממלכה. לכן, מתוך הכרת תודה, נטה את חסדו על בני משפחת יעקב והרעיף עליהם טובות והקלות. PP 181.2
אך השנים נקפו, ויוסף, האיש הדגול, שמצרים ובני דורו התברכו רבות מפועלו וחבו לו רבות, נפטר. ״ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף.״ המלך החדש לא היה מודע לכל הטובה שעשה יוסף בשירותו למען מצרים. הוא סירב להכיר טובה על פועלו, וביקש להשכיח ככל האפשר את המעשים הגדולים שעשה ולהטמינם בתהום הנשייה. ״ויאמר אל עמו: ׳הנה, עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ.׳״ PP 181.3
בני ישראל הלכו ורבו כחול אשר על שפת הים. תחת חסותו וטיפוחו של יוסף, והחסד שנטה להם המלך שישב על כס המלוכה בימיו, הם התרבו והתפשטו במהירות בכל הארץ. ככתוב: ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד; ותמלא הארץ אותם.״ אך הם נותרו עם מתבדל, שאין לו דבר וחצי דבר עם המצרים, בכל הנוגע למנהגיהם ולדתם. מספרם שהלך והתעצם עורר את חששות המלך החדש ובני עמו, שמא בני ישראל יחברו לאויבי מצרים. אבל חוקי מצרים לא התירו את גירושם מן הארץ. רובם היו פועלים מוכשרים וחרוצים שתרמו רבות לשגשוגה של הארץ; המלך נזקק לעובדים כאלה לשם הקמת ארמונותיו ומקודשיו המפוארים. בעיניו, מעמדם של בני ישראל היה זהה לזה של המצרים, אשר מכרו את אדמותיהם, רכושם ועצמם למלכות. במהרה הוא מינה נוגשים שתפקידם היה להכריח את בני ישראל לציית לעבודות הכפייה, וכך הם הפכו עבדים למלך. ״ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבירה בשדה, את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך.״ ״וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרץ; ויקוצו מפני בני ישראל.״ PP 181.4
באמצעות עבודת הפרך שהטילו המלך ויועציו על בני ישראל, הם קיוו להחלישם ולהכניעם, ואף להפחית את מספרם ולדכא את רוח העצמאות שבקרבם. אולם משנכשלו להשיג את מטרתם, הם נקטו אמצעים אכזריים יותר. במצוות המלך, נדרשו המיילדות להשמיד את הבנים העבריים בשעת לידתם. השטן היה הכוח המניע בתוכנית. הוא ידע כי מקרב בני ישראל עתיד לקום גואל. וכאשר הנחה את המלך להשמיד את כל התינוקות הזכרים שייוולדו לעם העברי, הוא קיווה למעשה לסכל את התוכנית האלוהית. אולם המיילדות היו נשים יראות שמיים, ולכן הן לא העזו להוציא אל הפועל את הצו האכזר. התנהגותן הייתה טובה בעיני ה׳, ולפיכך גמל להן ובירך אותן במשפחות ברוכות ילדים ובשגשוג. כשנודע למלך כי תוכניתו סוכלה הוא נמלא זעם, ולכן העניק לצו יתר תוקף: עתה הוא הוטל על כל תושבי המדינה והוכרז כצו השעה. המלך ציווה על כל בני העם המצרי לאתר את כל התינוקות הזכרים שייוולדו לבני ישראל, ללכוד אותם ולרצוח את הקורבנות החפים מפשע. ככתוב: ״ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכהו, וכל הבת, תחיון.״ PP 182.1
בזמן שפקודה זו נאכפה בכוח הזרוע ברחבי הממלכה, בן נולד לעמרם וליוכבד, עברים יראי ה׳ משבט לוי. הם ראו ״כי טוב הוא״ בנם; הם האמינו כי עת ישועתו של עם ישראל ממשמשת ובאה, וכי אלוהים יקים גואל לעמו. לפיכך גמרו אומר לעשות כל מאמץ כדי להציל את בנם הפעוט מציפורני המוות. אמונתם בה׳ הפיחה בליבם אומץ, ולכן ״לא פחדו מגזרת המלך.״ (אל העברים יא:23). PP 182.2
האם הצליחה להסתיר את תינוקה במשך שלושה חודשים. לאחר מכן, כאשר נוכחה כי לא תוכל עוד להצפינו בבטחה, הכינה למענו עריסה קטנה מקני גומא, וציפתה אותה בחומר ובזפת כדי לאטמה למים. לאחר שהניחה את תינוקה בתיבה, הסתירה אותו בין צמחי הסוף שגדלו על גדות הנהר. היא לא העזה להישאר במקום כדי לשמור על התיבה, מחשש שתקפח את חיי בנה וחייה שלה. אולם אחותו מרים נשארה בקרבת מקום, אדישה למראית עין, אך צופה בחרדה כדי לראות מה יעלה בגורל אחיה הפעוט. והיו גם צופים נוספים. האם עתרה בתפילותיה לחסד ה׳ והפקידה את בנה בידיו; מלאכים נסתרים ריחפו מעל עריסתו הצנועה וסוככו עליה. מלאכי ה׳ הם שהנחו את בת פרעה אל המקום. למראה התיבה הקטנה התעוררה סקרנותה, וכאשר נח מבטה על התינוק היפהפה, הבינה מייד את פשר המחזה. רחמיה נכמרו על העולל המתייפח, וליבה יצא באהדה לאם האלמונית שנאלצה לנקוט אמצעי כזה כדי להציל את חיי עוללה היקר. היא גמרה אומר בליבה להצילו; ואכן, היא תאמץ אותו לבן. PP 182.3
מרים עקבה בחשאי אחר כל המתרחש. כאשר הבינה כי הנסיכה חמלה על התינוק, העזה להתקרב אליה ולבסוף פנתה אליה בהצעה: ״האלך וקראתי לך אשה מיינקת מן העברית ותינק לך את הילד?״ בת פרעה ניאותה להצעתה. PP 183.1
מרים חשה אל אמה עם הבשורות הטובות, ושבה מייד אל בת פרעה. הנסיכה הורתה לה: ׳הוליכי ״את הילד הזה והינקהו לי, ואני אתן את שכרך.׳״ PP 183.2
הקדוש ברוך הוא שמע את תפילותיה של האם, וגמל לה על אמונתה. בהכרת תודה עמוקה החלה האם לבצע את המשימה המשמחת שהוטלה עליה, שעתה אין עימה כל סכנה. באמונה ונאמנות היא ניצלה את ההזדמנות לחנך את הילד בדרכי ה׳. היא הייתה בטוחה כי חייו ניצלו לשם תכלית נשגבת כלשהי, וידעה כי במהרה יהיה עליו לשוב אל אימו המאמצת, לחיות בקרב משפחת המלוכה, ולהיות נתון תחת השפעות רבות העלולות להרחיקו מאלוהים. שיקולים אלה גרמו לה להיות זהירה ושקדנית יותר בחינוך שהעניקה לו מאשר ליתר ילדיה. היא השתדלה לחרות על ליבו את יראת ה׳ ואת אהבת האמת והצדק, והתפללה בדבקות שה׳ יגן עליו מפני כל השפעה רעה ומשחיתה. היא לימדה אותו על החטא והסכלות שבעבודת האלילים, והורתה לו משחר ילדותו להשתחוות ולהתפלל לאלוהי ישראל, שרק הוא לבדו יכול לשמוע את קולו, ולסייע לו בכל צרה. PP 183.3
האם השאירה עימה את הילד זמן רב ככל שיכלה, אך נאלצה לוותר עליו ולהשיבו לאימו המאמצת כשהיה כבן שתים-עשרה. מן הבקתה הצנועה שבה התגורר נלקח הנער אל ארמון המלך, אל בת פרעה, ״ויהי לה לבן.״ אולם אפילו כאן בארמון, לא איבד הנער את הרשמים העזים שנטבעו בו משחר ילדותו בחיק משפחתו. הלקחים שהפיק מחייו במחיצת אימו לא יכלו להימחק מזיכרונו. הם שימשו לו מגן מפני הגאווה, הכפירה והרוע, שפשו בקרב ההוד והפאר של חצר המלכות. PP 183.4
עד כמה גדולה ומרחיקת לכת הייתה השפעתה של אישה עברייה אחת, שלא הייתה אלא שפחה גולה! חייו הדגולים של משה רבנו והתפקיד הנשגב שמילא כמנהיג ישראל, מעידים על חשיבות פועלה של אם מאמינה. אין עבודה אחרת שתשווה לגידול ילדים. האם אחראית במידה רבה לגורל ילדיה. היא מטפחת את נפשות ילדיה ומעצבת את אופיים, ופועלת לא רק למען ההווה אלא למען הנצח. היא זורעת בלב ילדיה זרע שיצמח ויניב פרי: פרי טוב או פרי באושים. שומה על האם לחקוק בנפשם הרכה של בניה את צלם האל, שכן אינה אמורה לצייר למענם דמות כלילת יופי על בד הציור, או לפסל צלם יפהפה מאבן השיש. מחויבות קדושה זו מוטלת על האם, במיוחד בשנות חייהם הראשונות של ילדיה, כאשר היא מעצבת את אופיים. הרישומים שיוטבעו במוחם המתפתח יוותרו עימם כל החיים. שומה על ההורים לפקח על הלימוד והחינוך של ילדיהם, ולחנך אותם משחר ילדותם לתורה ולמצוות כדי שיגדלו להיות יראי ה׳. אלוהים מפקיד את ילדינו בידינו כדי שנחנך אותם ונלמדם להיות יורשים, לא יורשי המלכות הארצית, אלא יורשי המלכות השמיימית, כדי שימלכו עם אלוהים לנצח נצחים. PP 183.5
מי ייתן וכל אם תרגיש עד כמה יקרים מפז הם הרגעים שהיא מבלה במחיצת ילדיה; פועלה ייבחן ביום הדין הגדול והנורא. אז יתגלה כי רבים מכישלונותיהם ופשעיהם של ההורים נבעו מהזנחת ילדיהם שחסו תחת צילם, ואשר היה עליהם להדריכם מינקותם ללכת בדרכי ה׳. אז יתגלה כי אנשים דגולים רבים, שהרעיפו על העולם את אור התבונה, האמת והקדושה שניחנו בהם, חבים את הצלחתם והשפעתם לאימם, אשר גידלה אותם על ברכי התורה, ולא חדלה להתפלל בדבקות לאלוהים ולמשיח. PP 184.1
בחצר ארמון פרעה זכה משה לחינוך אזרחי וצבאי מן המעלה העליונה. פרעה החליט למנות את נכדו המאומץ ליורשו על כס המלוכה, והצעיר זכה לחינוך הולם שיכשיר אותו למשרה הרמה. ׳׳משה למד בכל חוכמת המצרים והיה בן חיל בדבריו ובמעשיו.״ (מעשי השליחים ז:22). כישוריו הצבאיים של משה הפכו אותו למצביא אהוב ומוערך בקרב חילות מצרים, והוא נחשב בעיני כל כבעל אופי טוב ונעלה. השטן הובס, שכן תוכניתו סוכלה. הצו שגזר מוות על ילדי העברים בוטל בידי אלוהים, וזאת כדי שהמנהיג העתידי של עמו הנבחר יזכה לחינוך ולהכשרה נאותים. PP 184.2
זקני ישראל שמעו מפי מלאכי ה׳ כי שעת גאולתם ממשמשת ובאה, וכי ה׳ ישתמש במשה כדי להוציא לפועל את מעשה הגאולה. מלאכי ה׳ הנחו את משה והודיעו לו כי ה׳ בחר בו כדי לשחרר את עמו משעבוד. משה, שהניח כי עמו ישתחרר משעבוד בכוח הזרוע, ציפה לעמוד בראש צבא ישראל במאבקו נגד צבאות מצרים; לפיכך, לא נתן לחיבתו להשתלט עליו, מחשש שמא קרבתו היתרה אל אימו המאמצת או אל פרעה תהווה מכשול בעדו, ותקשה עליו לעשות את רצון האל. PP 184.3
אולם, על פי חוקי מצרים הקדומה, האדם שישב על כס המלכות היה חייב להימנות עם בני מעמד הכהונה; ומשה, יורש העצר, היה אמור להיכנס בסוד רזי הדת המצרית. המשימה על הכשרתו הוטלה על הכוהנים. אומנם משה היה תלמיד שקדן ונלהב, אך נבצר ממוריו לשכנעו ליטול חלק בעבודת האלילים. הם התרו בו כי אם ידבק באמונת העברים, יאבד את הכתר ובת פרעה תתכחש לו. אך משה עמד איתן בהחלטתו לחלוק כבוד אך ורק לאל האחד, בורא השמים והארץ. הוא התווכח עם הכוהנים ועובדי האלילים, דיבר על ליבם וניסה להראות להם את הסכלות הטמונה בהאלהה ובהערצה של חפצים, הנובעת מנבערות ומאמונות תפלות. איש לא הצליח להפריך את טענותיו או לגרום לו לשנות את החלטתו. אולם בשל מעמדו הרם, וכן בזכות החסד שנטה לו המלך והאהדה שרחשו לו בני העם המצרי, גילו מוריו סובלנות נוכח החלטתו התקיפה. PP 184.4
״כאשר גדל משה, מתוך אמונה סרב להקרא בן לבת פרעה, ובחר להתענות עם עם אלוהים מלהתענג לשעה בתענוגי החטא. הוא חשב את חרפת המשיח לעשר גדול מאוצרות מצרים, כי נשא עיניו אל הגמול.״(אל העברים יא:24-26). משה צלח למשרה הנעלה ביותר בקרב נכבדי הארץ: לו יישב על כס פרעה, הוא יאיר בזיו פניו את חצרות המלוכה של הממלכה המפוארת ביותר עלי אדמות, וימשול בנתיניו ביד רמה. משה היה איש-רוח משכמו ומעלה, והצטיין ביכולותיו השכליות שעלו על אלה של כל האנשים הדגולים בכל הדורות. בתור היסטוריון, משורר, פילוסוף, מצביא ומחוקק, אין אדם השווה לו. אולם, עתה כשכל העולם כולו פרוש לפניו, מוסריותו ותעצומות נפשו סייעו בידו לסרב להצעות המפתות של העושר, השררה, הגדולה והכבוד, והוא ״בחר להתענות עם עם אלוהים מלהתענג לשעה בתענוגי החטא.״ PP 185.1
משה למד על אודות הגמול הנצחי המובטח לעבדי ה׳ הצייתנים והענווים. לכן, העושר הארצי הפך חסר משמעות בעיניו. הארמון המפואר וכס המלכות של פרעה הוצגו בפניו כתמריצים מפתים, אך הוא ידע כי תענוגות החטא, הגורמים לבני האדם לשכוח את אלוהים, פושים בחצרות המלוכה. הוא השקיף אל מעבר לארמון היפהפה, אל מעבר לכתר המלכות, וחזה בכבוד הרב שייפול בחלקם של קדושי אל עליון במלכות השמיים הזכה, החפה מחטא. באמונתו חזה בכתר הנצחי שמלך המלכים יניח על ראשי המנצחים. באמונתו נטש את נכבדי ושועי הארץ וחבר לאומה הענווה, הדלה והבזויה, אשר בחרה לציית לאלוהים במקום להתמכר לחיי חטא. PP 185.2
משה חי בחצר המלכות עד שהיה בן ארבעים שנה. מחשבותיו נסבו לעיתים אל מצבם האומלל והמחפיר של בני עמו. הוא נהג לפקוד את אחיו בזמן שעסקו בעבודות הכפייה, לעודד את רוחם, ולהבטיח להם כי ה׳ יפעל לשחרורם. לעיתים קרובות, לנוכח סבלותיהם והעוול שנעשה להם, התעורר זעמו, והתשוקה לנקום את נקמתם בערה בעצמותיו. באחד הימים, שעה שביקר במקומותיהם, ראה איש מצרי שהיכה איש עברי. או-אז קפץ עליו והרגו. איש זולת העבד העברי לא היה עד למעשה, ומשה הטמין מייד את גופת המצרי בחול. במעשה זה הפגין את נכונותו לפעול לטובת בני עמו, וקיווה כי הם יקומו כדי להשיב לעצמם את חירותם. שכן, ״הוא חשב שאחיו יבינו כי על ידיו יתן להם אלוהים תשועה, אלא שהם לא הבינו.״ (מעשי השליחים ז:25). אולם, בני ישראל טרם היו מוכנים לחיי חירות. למחרת ראה משה שני עברים מתקוטטים, כשאחד מהם נראה אשם בעליל. משה גער באיש שפתח בריב, אך המכה פנה מייד למוכיחו, טען בגסות כי אין לו זכות להתערב, ואף האשימו בביצוע פשע: ״הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?״ PP 185.3
השמועה על הפרשה כולה התפשטה במהירות בקרב המצרים, ואף הגיעה לאוזני פרעה. אך העניין הוצג בפני המלך בהגזמה רבה, תוך שימת משקל רב מדי למעשה; המלך שמע כי משה מתכנן לעמוד בראש עמו ולהובילו במלחמה נגד המצרים, להדיח את הממשלה ולהמליך את עצמו. הוא סבר כי ביטחון המדינה אינו מובטח, כל עוד משה בחיים. מייד הורה המלך לתפוס את משה ולהוציאו להורג. ברגע שנודע למשה על הסכנה, הוא נימלט אל ארץ מדין. PP 186.1
הקדוש ברוך הוא הדריך את צעדיו, ומשה השתקע בבית משפחת יתרו, כהן ושר מדין ועובד אלוהים. לאחר זמן מה נישא משה לאחת מבנותיו של יתרו. ארבעים שנה התגורר משה במקום זה, בעודו עובד כרועה צאן בשירות חותנו. PP 186.2
ברצח המצרי עשה משה את אותה הטעות שעשו אבותיו לעיתים קרובות, כאשר ביצעו בכוחות עצמם את מה שה׳ הבטיח להגשים. הקדוש ברוך הוא לא חפץ שעמו ייצא לחופשי באמצעות מלחמה, כפי שמשה סבר בטעות. הוא רצה שהדבר יקרה באמצעות ידו החזקה, כדי שהוא לבדו, ה׳ אלוהים, יזכה בתהילה. אולם, ה׳ השתמש במעשהו הנמהר של משה לשם הגשמת מטרותיו. משה לא היה מוכן עדיין לשמש בתפקיד הרם שיועד לו. הוא נדרש ללמוד את לקח האמונה החשוב, אותו הלקח שאברהם ויעקב למדו. דהיינו: לא להסתמך על כוחם שלהם או על חוכמתם הם, אלא על גבורת ה׳ שתגשים את כל הבטחותיו. משה עתיד ללמוד לקחים נוספים בשהותו בבדידות בהרים הנידחים. בשנות התלאות וההקרבה העצמית שיעברו עליו, הוא עתיד ללמוד פרק חשוב על אורך רוח ומתינות, אשר יסייע לו למשול ברוחו ובמזגו החם. בנוסף, עליו ללמוד לציית לפני שיוכל למשול בעמו בתבונה. ליבו חייב להיות מכוון לחלוטין לרצון האל, טרם יוכל ללמד את בני ישראל על רצון ה׳. עליו ללמוד מן הניסיון, כדי שיוכל לטפל בדאגה אבהית בכל אדם מצאן מרעיתו שיזדקק לעזרתו. PP 186.3
מנקודת מבט אנושית, כל אדם היה מוותר על תקופה ממושכת זו של עמל, תלאות ואפלה, שכן היה רואה בכך בזבוז זמן. אולם ה׳, בחוכמתו, ייעד את המנהיג לעתיד לשמש ארבעים שנה בעבודה הצנועה של רועה צאן. כאשר הרועה לומד לדאוג לצאנו, לטפל בו בעדינות, במסירות ובדאגה, יכשירו הדבר לשמש רועה רחום וסבלן לישראל. שום התנסות אחרת כתחליף, לא הייתה מביאה תועלת למשה כפי שהועילה לו משרתו כרועה צאן. PP 186.4
משה למד דברים רבים שעתה נדרש לשכוח. השפעות רבות אפפו אותו במצרים: אהבת אימו המאמצת, מעמדו הרם כנכדו של פרעה וחיי ההוללות והמותרות שראה סביבו. זאת בנוסף לעידון, למורכבות, לפאר ולמסתורין שבדת האלילית, ולהוד מעורר הכבוד של הארכיטקטורה והפסלים. כל אלה הותירו את רישומם העמוק בשכלו המתפתח ועיצבו, במידת-מה, את אופיו והרגליו. אולם הזמן, שינוי המקום וההתייחדות עם ה׳ עשויים למחוק מליבו את הרשמים הללו. משה יידרש להיאבק כל ימי חייו כדי לנטוש את השקר ולאמץ את האמת. אך הקדוש ברוך הוא יסייע בידו בשעה שהמאבק יהיה קשה מנשוא לבן אנוש. PP 186.5
כל נבחרי ה׳ שיועדו להגשים את מטרותיו של האל, היו בני אנוש. אולם, הם לא היו אנשים ממוצעים שחשו שבעי רצון ממצבם. הם השתוקקו לקבל חוכמה מאת ה׳ וללמוד לפעול למענו. כדברי השליח: ״איש מכם אם יחסר חוכמה, יבקש מאלוהים הנותן לכל בנדיבות ובלא גערה, ותנתן לו.״ (יעקב א:5). אך אלוהים לא יקנה את אורו לבני אדם השרויים באפלה ומרוצים ממצבם. כדי לקבל את עזרת ה׳, חייב האדם להיווכח בחולשתו ובמגרעותיו; עליו לכוון את ליבו ולרכז את מחשבתו בשינוי הכביר שיתחולל בקרבו; עליו לעורר את ליבו לתפילה רצינית ומתמדת, ולא לחסוך בשום מאמץ. עליו לנער מעליו הרגלים מוטעים ומנהגים מגונים. רק באמצעות מאמץ לתקן את המשגים הללו ולציית לעקרונות הנכונים, יעלה בידו לנצח. אנשים רבים אינם מגיעים לעולם לעמדה שיועדה להם, שכן הם מחכים שה׳ יעשה במקומם את מה שהוא מצפה מהם לבצע באמצעות הכוח שהעניק להם. כל האנשים שיועדו להביא תועלת לאלוהים, חייבים לעבור הכשרה באמצעות משמעת רוחנית ומוסרית מחמירה ביותר. אלוהים מצידו יסייע בידם, בכך שיחבור למאמציהם ויעצימם בגבורתו. PP 187.1
מוקף בהרים שסגרו עליו מכל עבר, שהה משה ביחידות עם האל. זכר מקודשיה המפוארים של מצרים, על תורות השקר והאמונות הקדומות שבקרבם, התפוגג מזיכרונו. בקרב ההוד וההדר מעוררי הכבוד של הרי העד, הוא חזה בתפארת מלכותו של האל העליון, ונוכח לדעת עד כמה נטולי כוח וחסרי ערך הם אלילי מצרים. שמו של הבורא היה חקוק בכל מקום שנשא עיניו אליו. משה חש בנוכחות השכינה, וגבורת ה׳ האפילה עליו. כאן התפוגגו תחושות הגאווה והעצמאות שלו. בחיי הפשטות הקשים במדבר נעלמו מחייו ההשפעות של חיי הנוחות והמותרות ממצרים. משה הפך סבלן, עניו ומלא יראת כבוד. הכתוב מעיד עליו: ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה.״ (במדבר יב:3). אך הייתה לו אמונה חזקה באלוהי יעקב הכביר ורב הכוח. PP 187.2
בשנים הארוכות שחלפו, בהן נדד משה עם עדרי צאנו במקומות מבודדים ברחבי המדבר, הוא הגה בשעבוד של בני עמו, בדרכים בהן נהג הקדוש ברוך הוא עם אבותיו ובהבטחות שנחל העם הנבחר. תפילותיו למען בני ישראל נישאו השמיימה יומם וליל, ומלאכי ה׳ הקרינו עליו מאורם. כאן כתב משה את ספר בראשית בהשראת רוח הקודש. השנים הארוכות שבילה בבדידות המדבר היו עשירות בברכות, לא רק בעבורו ובעבור בני עמו, אלא בעבור כל הדורות הבאים בעולם כולו. PP 187.3
״ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו; והנעל שועתם אל האלוהים, מן העבודה. וישמע אלוהים, את נאקתם; ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלוהים, את בני ישראל; וידע, אלוהים.״ שעת גאולתה של ישראל הגיעה. אולם תכליתו של אלוהים עתידה להתגשם בדרך שתגדע את הגאווה האנושית. הגואל יקום בדמות רועה צאן דל ועניו, החמוש אך ורק במטה נדודיו. אך אלוהים יהפוך את המטה הזה סמל לגבורת ה׳. באחד הימים, כאשר משה הוביל את צאנו אל הר חורב, ״הר האלוהים״, הוא ראה שיח אחוז בלהבות. גזעו, ענפיו ועלוותו של השיח בערו באש אך לא נשרפו. הוא החליט להתקרב אל המחזה המופלא כדי לחזות בו מקרוב, אך אז שמע קול שיצא מן הסנה הבוער וקרא לו בשמו. ברעד שפתיים השיב משה: ״הנני!״ אז התרה בו האל פן יתקרב למקום בחוסר כבוד, וציווה עליו: ״של נעליך, מעל רגליך - כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא!״ אז הוסיף: ״אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם אלוהי יצחק, ואלוהי יעקב.״ אלוהים, בדמות מלאך הברית שנגלה עתה אל משה, נגלה אל אבותיו בדורות הקודמים. ״ויסתר משה פניו, כי ירא, מהביט אל האלוהים.״ PP 188.1
כל בני האדם השרויים בנוכחות השכינה אמורים להפגין ענווה ויראת כבוד. PP 188.2
אנו יכולים לבוא בפני הקדוש ברוך הוא בביטחון מלא, שכן אנו פונים אליו בשם ישוע המשיח. אך אל לנו להתקרב אליו בעזות מצח כאילו אנו שווים אליו. ישנם אנשים הפונים אל האל האדיר והכול יכול, השוכן באור שאין להתקרב אליו, כפי שהם פונים לאדם השווה להם במעמדו, או אפילו נחות מהם. ישנם אנשים המתנהגים בביתו של האל באופן שלא ירשו לעצמם לנהוג בלשכתו של מלך בשר ודם. שומה על האנשים הללו לזכור כי הם שרויים בנוכחות השכינה, במחיצתו של האל הנערץ בידי השרפים, אשר בנוכחותו מכסים המלאכים את פניהם מפאת הכבוד. אלוהים ראוי לכבוד ולהערצה רבה; כל בני האדם שיזכו לשרות בנוכחות השכינה יידרשו להשתחוות לפני ה׳ בענווה. הם יזעקו, כזעקת יעקב שה׳ התגלה לו בחלומו: ״מה נורא, המקום הזה!״ PP 188.3
כאשר משה הוחיל ביראת כבוד בנוכחות אלוהים, המשיך ה׳ לדבר אליו, ואמר: PP 188.4
״ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים; ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי ידעתי את מכאביו. וארד להצילו מיד מצרים, ולהעלתו מן הארץ ההוא, אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש... ועתה לכה, ואשלחך אל פרעה; והוצא את עמי בני ישראל, ממצרים.״ PP 188.5
מוכה תדהמה וחלחלה מן הצו שהוטל עליו, נסוג משה אחורנית ואמר: ״מי אנוכי, כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?״ וה׳ השיב לו: ״כי אהיה עמך, וזה לך האות, כי אנוכי שלחתיך: בהוציאהך את העם ממצרים, תעבדון את האלוהים, על ההר הזה.״ PP 188.6
משה הגה בקשיים שייתקל בהם, בעיוורון, בבורות ובחוסר האמונה של בני עמו, שרובם כמעט שלא הכירו את אלוהים. לכן אמר לה׳: ״הנה אנוכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם: אלוהי אבותיכם שלחני אליכם׳׳ ואמרו לי: מה שמו? מה אימר אלהם?״ תשובת ה׳ הייתה: ״אהיה אשר אהיה.״ אז הוסיף ה׳ ואמר: ״כה תאמר לבני ישראל: ׳אהיה, שלחני אליכם׳.״ PP 189.1
משה צווה תחילה לאסוף את זקני ישראל, את האציליים והצדיקים ביותר בקרבם - אותם אנשים שכאבו זה זמן רב את שעבוד עמם - כדי להכריז באוזניהם את הבטחת הגאולה מאת ה׳. לאחר מכן, עליו ללכת בחברתם אל מלך מצרים ולומר לו: PP 189.2
״יהוה אלוהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלוהינו.״ PP 189.3
אלוהים הזהיר את משה מראש כי פרעה יסרב לבקשה לשחרר את בני ישראל. אולם, אל לו לעבד ה׳ לאבד את האומץ, שכן ה׳ ישתמש בהזדמנות זו כדי לגלות את ידו החזקה בקרב המצרים ולפני עמו. ״ושלחתי את ידי, והכיתי את מצרים, בכל נפלאתי, אשר אעשה בקרבו׳ ואחרי כן, ישלח אתכם.״ PP 189.4
הקדוש ברוך הוא אף הנחה את משה בנוגע להיערכות העם לקראת המסע, ולהכנת צידה לדרך. הוא הכריז: ״והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, כלי כסף וכלי זהב ושמלות; ושמתם, על בניכם ועל בנותיכם, ונצלתם, את מצרים.״ המצרים התעשרו מן הניצול המחפיר של עבדיהם, בני ישראל. ומשום שעמדו לצאת לדרכם למקום משכנם החדש, הייתה זו זכותם לתבוע גמול בעבור שנות עבודת הפרך במצרים. הם צוו לבקש משכניהם המצרים חפצי ערך, כאלה שניתן לשאת ללא קושי, וה׳ הבטיח לתת את חן העם בעיני המצרים. האותות, המופתים והמכות שה׳ יחולל בידו חזקה כדי לשחרר את בני ישראל, יטילו אימה בקרב משעבדיהם, וכך הם יעניקו לעבדיהם את כל מבוקשם, וירעיפו עליהם מתנות יקרות ערך. PP 189.5
משה נוכח בקשיים העומדים לפניו, וסבר כי לא ניתן להתגבר עליהם. איזו הוכחה יציג בפני העם על כך שאלוהים באמת שלח אותו אליהם? הוא פנה ואמר לה׳: ״והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי: כי יאמרו, לא נראה אליך יהוה.״ אז העניק לו אלוהים ראיה משכנעת. הוא ציווה עליו להשליך את מטהו ארצה, וכאשר ציית, ״ ויהי לנחש; וינס משה, מפניו.״ אך ה׳ ציווהו לשלוח את ידו ולאחוז בזנב הנחש. כשאחז בו, הפך הנחש למטה בידו. ה׳ שב והורה לו להניח את ידו בחיקו. משה ציית, ״ויוצאה מחיקו.״ אז הצטווה משה להחזיר את ידו לחיקו, וכאשר הוציא אותה גילה כי ״שבה, כבשרו.״ כלומר, שבה למראה הרגיל ודמתה לידו האחרת. ה׳ הבטיח למשה כי בזכות האותות הללו, בני ישראל ופרעה ישתכנעו כי מלך גדול יותר ממלך מצרים התגלה בקרבם. PP 189.6
אולם משה, עבד ה׳, היה המום מן המחשבה על האותות המוזרים והמופלאים שהופגנו בפניו. בחיל ורעדה הפציר בה׳ לפטור אותו מן המשימה, וטען כי לא ניחן בכשרון הדיבור. ״ויאמר משה אל יהוה: ׳בי אדוני, לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך: כי כבד פה וכבד לשון אנוכי׳.״ במרוצת הזמן הרב שחלף מאז חי במחיצת המצרים ודיבר בשפתם ברהיטות, נשכחו ממנו מילים רבות בלשון המצרית ואף את השימוש הנאות בה. PP 190.1
הקדוש ברוך הוא השיב ואמר לו: ״מי שם פה לאדם? או מי ישום אלם, או חירש או פקח או עיוור? הלא אנוכי, יהוה.״ אז הבטיח לסייע בידו: ״ועתה, לך; ואנוכי אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר.״ אולם משה המשיך להפציר בה׳ לבחור אדם מתאים יותר לתפקיד. תירוציו נבעו תחילה מתוך ענווה וביישנות; אך לאחר שה׳ הבטיח להסיר את כל הקשיים מדרכו ולהעניק לו הצלחה בכל מעשיו - כל פקפוק, סירוב ותלונה נוספים מצידו בנוגע לאי כשירותו לתפקיד, הפגינו חוסר אמונה בה׳. מדבריו אלו השתמע כי הוא חושש שמא אלוהים אינו מסוגל להכשירו לתפקיד הנעלה שיעד לו, או שמא שגה בבחירת האדם המתאים. PP 190.2
עתה הורה הקדוש ברוך הוא למשה ללכת אל אהרון, אחיו הגדול, אשר שלט בשפה המצרית שהייתה שגורה בפיו. ה׳ אף הודיע למשה כי אהרון יוצא לקראתו כדי לפוגשו. אז הורה ה׳ למשה מפורשות: PP 190.3
״ודיברת אליו, ושמת את הדברים בפיו; ואנוכי, אהיה עם פיך ועם פיהו, והודיתי אתכם, את אשיר תעשון. ודבר הוא לך, אל העם; והיה הוא יהיה לך לפה, ןאתה תהיה לו לאלוהים. ואת המטה הזה, תקח בידך, אשר תעשה בו, את האותות.״ עתה נבצר ממשה להמשיך לסרב לתפקיד, שכן לא נותר לו עוד כל בסיס לתירוצים נוספים. PP 190.4
בשעה שה׳ הטיל עליו את המצווה, היה משה חסר אמונה בעצמו וחש ביישן וכבד פה. התחושה כי אינו מסוגל להיות לפה לאלוהי ישראל הכריעה אותו. אך, מרגע שקיבל על עצמו את המשימה החל לבצעה בכל ליבו ומאודו, תוך שהוא שם את כל מבטחו בה׳. המשימה הכבירה הצריכה את מלוא כוחותיו השכליים והנפשיים. אלוהים בירך אותו על ציותו, ומשה נמלא תקווה וביטחון עצמי, החל לדבר ברהיטות, והפך ראוי למשימה הנשגבת שהוטלה אי פעם על בן אנוש. לפנינו דוגמה לפועלו של האל, שנועד לחשל את אופיים של בני האדם הבוטחים בו לחלוטין ומוכנים למלא את מצוותיו ללא סייג. PP 190.5
אדם שקיבל על עצמו מחויבויות שהוטלו עליו בידי אלוהים, אשר משתדל בכל נפשו ומאודו להיות ראוי ומוכשר כדי לבצען כיאות, יתחזק ויהפוך יעיל ומוכשר. גם אם עמדתו צנועה או יכולתו מוגבלת, הוא יגיע לגדולה אמיתית כאשר ישים מבטחו בגבורת ה׳ וישתדל לבצע את עבודתו בנאמנות. אילו הסתמך משה על כוחותיו וחוכמתו שלו בזמן שקיבל בלהיטות את משימת השליחות הנעלה, הוא היה מפגין אי כשירות מוחלטת לתפקיד. העובדה שהודה בחולשותיו, שימשה הוכחה לכך שהוא הבין את גודל המשימה שהוטלה עליו, וכי הוא ישים את מבטחו באלוהים, יסתמך על גבורת ה׳ וייוועץ בו. PP 190.6
משה שב לחותנו והביע את רצונו לבקר את אחיו במצרים. יתרו נעתר לבקשת משה והעניק לו את ברכתו: ״לך לשלום.״ משה יצא לדרך בלוויית אשתו ובניו. הוא לא העז ליידע את חותנו בדבר המטרה האמיתית של משימתו, שכן חשש שמא בני משפחתו לא יורשו להתלוות אליו. אולם בדרכו למצרים סבר כי למען ביטחונם עדיף לשולחם חזרה לביתם שבמדין. PP 191.1
האימה שקיננה בליבו של משה מפני פרעה והמצרים, שזעמם התלקח כנגדו ארבעים שנה קודם לכן, תרמה לחוסר רצונו לשוב למצרים; אולם לאחר שיצא לדרך במצוות ה׳, גילה לו אלוהים כי אויביו מתו. PP 191.2
בדרכו ממדין למצרים קיבל משה אזהרה חמורה ומזעזעת בדבר חרון אפו של ה׳. מלאך ה׳ נגלה אליו, מלא זעם וחמה, כאילו עמד להשמידו בו במקום. משה לא זכה להסבר, אך נזכר כי טרם מילא אחת ממצוות ה׳; בהיכנעו להפצרותיה של אישתו, התרשל משה בביצוע מצוות המילה בבנו הפעוט. בכך שלא ציית למצוות ה׳, לא מילא למעשה את התנאי שיזכה את היילוד בברכות הברית של ה׳ עם ישראל; התרשלות כזו מצד המנהיג הנבחר של ישראל הייתה מערערת את תוקפן של מצוות ה׳ בעיני העם. ציפורה, שחששה כי ה׳ ימית את בעלה, ביצעה במו ידיה את טקס המילה, ומלאך ה׳ התיר למשה להמשיך במסעו. בשליחותו אל פרעה, עתיד משה להימצא בסכנה גדולה; חייו יינצלו רק בזכות הגנתם של מלאכי ה׳. אך כל עוד הוא ממשיך לחיות מבלי לקיים את אחת ממצוות ה׳, אין ביטחון לחייו, שכן מלאכי ה׳ לא יוכלו לגונן עליו. PP 191.3
בשעת הצרה הגדולה שתפקוד את העולם טרם ביאת המשיח, יינצלו חיי הצדיקים בזכות מלאכי ה׳ שיגוננו עליהם; אך לא יהיה כל ביטחון לבני האדם שיחללו את תורת ה׳. שכן ייבצר ממלאכי ה׳ להגן על אנשים שיתעלמו מאחת ממצוות האל. PP 191.4