פרק זה מבוסס על בראשית ד׳:1-15
קין והבל, בניו של אדם הראשון, היו שונים בתכלית זה מזה. הבל היה נאמן ומסור לאלוהים; הוא האמין שה׳ נוהג בצדק ובחסד עם בני האדם שסרחו, והוא אימץ לליבו בהכרת תודה את תקוות הגאולה. קין לעומתו, טיפח רגשי מרי והתמרמרות, ורטן נגד אלוהים בשל הקללה שהוטלה על האנושות והאדמה עקב חטאו של אדם הראשון. הוא הניח לעצמו להיסחף להלך הרוח שהוביל לנפילת השטן, ולפיכך שקע בתשוקה לרומם את עצמו, ופיקפק בצדק ובשלטון של ה׳. PP 50.1
שני האחים הועמדו במבחן. ה׳ ביקש לבחון אם ידבקו בו ויצייתו למצוותיו, ממש כשם שדבקותו וציותו של אדם הראשון הועמדו במבחן. קין והבל למדו על אמצעי הגאולה שה׳ העניק לשם ישועת האדם, והיו בקיאים במצוות הקורבנות שציווה ה׳. הם ידעו שעליהם להביע את אמונתם במושיע באמצעות קורבנות אלו, המסמלים אותו, ובה בעת להודות כי הם תלויים לחלוטין בה׳ כדי לזכות במחילה; הם ידעו שאם ינהגו בהתאם לתוכנית האל לגאולתם, הם יוכיחו כי הם מצייתים לו ועושים את רצונו. ללא שפיכת דם לא תיתכן כפרת עוונות; היה עליהם להפגין את אמונתם בדם המשיח, קורבן הכפרה המובטח, על ידי הקרבת בכורות צאנם. בנוסף, היה עליהם להביא לה׳ מביכורי פרי אדמתם בתור זבח תודה. PP 50.2
שני האחים הקימו את מזבחותיהם באופן דומה, וכל אחד ואחד מהם הביא לה׳ את מנחתו. הבל הקריב קורבן מבכורות צאנו, בהתאם למצוות ה׳, ככתוב: ״וישע יהוה, אל-הבל ואל-מנחתו.״ אש ירדה מן השמיים וכילתה את הקורבנות. ואולם, קין, אשר התעלם במופגן ממצוותו המפורשת של ה׳, העלה זבח מנחה מפרי האדמה בלבד. שום אות לא נשלח מן השמיים כדי להראות שה׳ קיבל את מנחתו ברצון. הבל הפציר באחיו להעלות קורבן בהתאם למצוות ה׳, אך הפצרותיו רק הפכו את קין נחוש יותר לעשות את רצונו שלו. מכיוון שהיה הבן הבכור, הוא חש עצמו מעל לתוכחה מפי אחיו, ולכן בז לעצתו. PP 50.3
קין הביא את מנחתו לה׳ כשהוא ממורמר ומלא מחשבות כפירה על הצורך שבהקרבת הקורבנות ועל קורבן הכפרה המובטח. מנחתו לא העידה על חרטה מצידו. הוא חש, כשם שרבים חשים בימינו, כי אם יקבל על עצמו את תוכנית הגאולה של ה׳ ויבטח בכפרת המשיח לבדה כדי להיוושע, תהיה זו הודאה בחולשה. הוא בחר להסתמך על עצמו. הוא יעמוד לפני ה׳ מתוך הסתמכות על מעלותיו שלו. הוא לא יביא טלה ולא יזה את דם הקורבן על המנחה, אלא יביא מנחה מפרי האדמה - פרי עמלו שלו. הוא העלה את מנחתו לה׳ כמחווה וכחסד שהוא עושה עימו, וקיווה לזכות בברכותיו. קין אומנם ציית לה׳ כאשר בנה מזבח והעלה מנחה, אך היה זה ציות חלקי בלבד. הדבר העיקרי הנחוץ, ההכרה בהזדקקותו למושיע, נעלם מעיניו. PP 51.1
שני האחים זכו לאותו החינוך, ונחלו מהוריהם את אותה האמונה. לכן, מבחינה זו לא היה ביניהם כל שוני. שניהם היו חוטאים; ושניהם האמינו כי ה׳ ראוי ליראת הכבוד ולסגידה שהוא תובע לעצמו. למראית עין, דרכם הרוחנית הייתה דומה, אך עד לנקודה מסוימת; מעבר לה השוני ביניהם היה רב. PP 51.2
״מתוך אמונה הביא הבל לאלוהים קורבן טוב מזה שהביא קין.״(אל העברים יא: 4) הבל הבין את עקרונות הגאולה הנשגבים לאשורם. הוא ראה בעצמו חוטא, והבין כי החטא ועונשו - הוא המוות, מפרידים בינו לבין אלוהים. הוא העלה לה׳ את הקורבן השחוט, את החיים שהוקרבו, ובכך הודה בזכותו של ה׳ לדרוש עונש על חילול תורתו. באמצעות הדם שנשפך הוא חזה בקורבן העתידי, במשיח שימסור את נפשו על הצלב בגולגולתא; וכאשר בחר לשים מבטחו בכפרת המשיח, הוא ידע ללא כל צל של ספק כי מנחתו התקבלה בשמיים בעין יפה, ועתה הוא נחשב צדיק. PP 51.3
קין זכה לאותה הזדמנות שקיבל הבל כדי ללמוד על מצוות ה׳ ולדבוק בהן. הוא לא היה קורבן למזימה זדונית ושרירותית. אלוהים לא בחר באח אחד על פני אחיו, כדי שהאחד יהיה מקובל ורצוי בעיניו והשני יידחה. הבל בחר בחיי ציות ואמונה; קין העדיף לחיות במרי ובחוסר אמונה. זהו עצם הענין כולו. PP 51.4
קין והבל מייצגים שני טיפוסים שיתקיימו בעולם עד קץ העיתים. האחד מסתמך על הקורבן שה׳ הועיד לשם כפרה על החטא, והשני מסתמך על מעלותיו וזכויותיו שלו. אך קורבן זה נטול כל תוקף משום שאינו מסתמך על אמצעי הפיוס האלוהי, ולכן אין בכוחו להביא לריצוי בין אלוהים לאדם. רק מעלותיו וזכויותיו של המשיח עומדים לנו כדי לזכותנו ולמחול על חטאינו. אנשים החשים כי הם אינם זקוקים לקורבן המשיח, המאמינים כי ישיגו את אהדת ה׳ באמצעות מעשי צדקתם וללא חסדו, שוגים בדיוק כפי ששגה קין. אם לא ידבקו בקורבן שה האלוהים - דמו המזכך של המשיח, הם יורשעו, שכן אין שום אמצעי אחר שבכוחו לשחרר אותנו מן השעבוד לחטא. PP 51.5
מרבית המאמינים באל בעולם הולכים בעקבות קין. כמעט כל דתות השקר מבוססות על אותו עיקרון - דהיינו, שהאדם יכול להסתמך על מאמציו שלו כדי להיוושע. ישנם אנשים הטוענים כי האנושות אינה זקוקה לישועה, אלא להתפתחות - שהיא מסוגלת לתקן, לשפר, לחדש ולרומם את עצמה. קין סבר כי יצליח לרצות את ה׳ באמצעות מנחה שאין בה דם של קורבן. בדומה, אנשים אלה חפצים לרומם את האנושות למדרגה אלוהית שבה היא לא תזדקק לכפרה. קורותיו של קין מעידות על השלכותיה של גישה זו. הן מראות למה עלול האדם להגיע ללא המשיח. האנושות לא תצליח לעולם להשתקם ולהתחדש בכוחות עצמה. היא אינה חותרת מעלה, אל השמיים, אלא מטה, אל השטניות. לפיכך, המשיח הוא תקוותנו היחידה. ״ואין ישועה באחר, כי אין שם ארור נתון לבני אדם ונחת השמים, ובו עלינו להושע.״ (מעשי השליחים ד: 12). PP 51.6
אמונה אמיתית, אמונה המעוגנת במשיח, מתבטאת בציות מושלם למצוות ה׳. מימי אדם הראשון ועד ימינו נסב העימות הגדול סביב הציות לתורת ה׳. לאורך כל הדורות קמו אנשים שתבעו לזכותם את חסדי ה׳, גם בשעה שהפרו חלק ממצוותיו. ואולם, כתבי הקודש מכריזים מפורשות: ״מתוך המעשים הושלמה האמונה.״ כלומר, האמונה נשלמת באמצעות מעשי צדקותינו, וכן:״האמונה, אם אזין בה מעשים, מתה היא כשלעצמה.״ (איגרת יעקב ב: 22, 17). אדם המתיימר לדעת את אלוהים ו״האומר: ״אני מכיר אותי,״, ואינו שומר זאת מצוותיו, דובר שקר הוא והאמת איננה בו.״ (איגרת יוחנן הראשונה ב: 4). PP 52.1
כאשר נוכח קין שמנחתו נדחתה בידי ה׳, חרה אפו על אלוהים ועל הבל; הוא כעס על כך שאלוהים סירב לקבל קורבן חליפי, מעשי ידי אדם, תחת הקורבן שהוא ציווה, והוא זעם על אחיו שבחר לציית לאלוהים במקום להצטרף למריו. על אף חוסר הכבוד שהפגין קין כלפי מצוות ה׳, אלוהים לא זנח אותו לנפשו; הוא הואיל לדבר על ליבו, למרות שנהג בחוסר הגיון כה רב. אלוהים שאל את קין: ״למה חרה לך, ולמה נפלו פניך?״ ואז העניק לו אזהרה באמצעות מלאך ה׳: ״הלוא אם-תיטיב, שאת , ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רבץ; ואליך, תשוקתו, ואתה, תמשול-בו.״ הבחירה הייתה בידיו של קין. אם ישים מבטחו במעלותיו וזכויותיו של המשיח המובטח, ויציית למצוות ה׳, ייהנה מחסדי ה׳. אך אם יתמיד בחטאיו ובחוסר אמונתו, לא תהיה לו שום עילה להתלונן שה׳ דחה אותו. PP 52.2
ואולם, במקום להודות בחטאו, המשיך קין במריו: הוא קבל על אי הצדק של ה׳ והמשיך לטפח רגשי קנאה ושנאה כלפי הבל. בזעמו הרב, הוא דיבר קשות אל אחיו, וניסה לגרור אותו לוויכוח על יחסו של אלוהים כלפיהם. בענווה, ועם זאת בעוז וללא חת, דיבר הבל בשבחי הצדק והחסד האלוהי. הוא הצביע בפני קין על טעותו, וניסה לשכנע אותו ששורש הרע טמון בו עצמו. הוא הצביע על רחמי ה׳, אשר חס על חיי הוריהם במקום לגזור עליהם מוות מיידי, וטען כי אלוהים אוהב אותם אהבה עזה, אחרת הוא לא היה מעניק את בנו הזך, הקדוש והחף מפשע כדי שיישא בעונש שהגיע להם. ואולם, כל הטיעונים הללו העלו עוד יותר את חמתו של קין. המצפון והשכל הישר הורו לו כי הצדק עם הבל. אך חרה לו שאחיו הצעיר, האמור לשמוע לעצתו, מעז לחלוק על דעתו ואינו מצדד כלל במריו. בחמת זעמו הוא התנפל על אחיו והרגו. PP 52.3
קין שנא והרג את אחיו לא בשל עוול שהבל עשה לו, אלא ״מפני שמעשיו היו רעים, אך מעשי אחיו מעשי צדק.״ (איגרת יוחנן הראשונה ג: 12). וכך, לאורך כל הדורות, שונאים הרשעים את הטובים מהם. חיי הציות והאמונה המסורים של הבל היו בעיני קין כתוכחה מתמדת. ככתוב, ״כל עושה עולה שונא את האור ואינו בא אל האור פן יוכחו מעשיו.״ (יוחנן ג: 20). ככל שהאור האלוהי הקורן מחייהם של יראי ה׳ בהיר יותר, כך נגלים חטאי הרשעים בבהירות רבה יותר, ומאמציהם להרוס ולהשמיד את הצדיקים שהפרו את שלוותם הופכים נחושים יותר ויותר. PP 53.1
רצח הבל היה הדוגמה הראשונה לאיבה שעליה דיבר הקדוש ברוך הוא. על פי הכרזת ה׳, איבה תשרור בין הנחש לזרעה של האישה - בין השטן ונתיניו לבין המשיח ותלמידיו. השטן השיג שליטה על האנושות באמצעות חטאו של האדם, אך המשיח יעניק לבני האדם הזדמנות להשתחרר מעולו. בכל פעם שבה בן אנוש אינו נכנע לחטא באמצעות אמונה בשה האלוהים, ניצתת חמתו של השטן. חיי הקדושה שניהל הבל היו עדות ניצחת נגד טענת השטן, כי נבצר מן האדם לקיים את מצוות התורה. כאשר קין, שרוח השטן פעלה בקרבו, נוכח כי אינו יכול לשלוט בהבל, הוא נמלא חמה כה עזה עד שקם והרג את אחיו. אותה הרוח שפעלה בקרבו תתגלה בכל עת בה יצדדו חסידי ה׳ בצדקת תורתו, ותצא נגדם. זוהי הרוח שהציתה לאורך כל הדורות את אש השנאה נגד תלמידי המשיח, והכינה בעבורם את המוקד. מעשי האכזריות נגד תלמידי המשיח נעשים בהסתת השטן וצבא מלאכיו, משום שהם אינם מצליחים להכניע את תלמידי המשיח. כך נגלה זעמו של האויב המובס. כל קדוש מעונה שמת על קידוש שמו של המשיח מת כמנצח. ככתוב בנבואה: ״אז הושלך התנין הגדול, הנחש הקדמוני הנקרא מלשין ושטן, המתעה את תבל כולה; הוא הושלך ארצה ומלאכיו הושלכו איתו... והם נצחוהו בדם השה ובדבר עדותם, ולא אהבו את נפשם עד מות.״ (התגלות יב: 9, 11). PP 53.2
זמן-מה אחרי הרצח נדרש קין למסור דין וחשבון על פשעו. ״ויאמר יהוה אל-קין: PP 53.3
אי הבל אחיך; ויאמר לא ידעתי, השמר אחי אנוכי .״ קין שקע עמוק כל כך בחטא, עד שחדל להבחין בנוכחות השכינה השורה עימו, ואיבד את ההכרה בגדולת האל, השוכן בכל ויודע כל. לכן, כדי לכסות על אשמתו, הוא החליט לשקר. PP 53.4
שוב פנה הקדוש ברוך הוא לקין ואמר: ״מה עשית; קול דמי אחיך, צועקים אלי מן־האדמה.״ אלוהים העניק לקין הזדמנות להתוודות על חטאו. היה לו זמן להרהר במעשיו. קין הבין את חומרת מעשהו, והיה מודע לכך ששיקר כדי להסתיר את אשמתו. אך הוא עדיין היה שרוי במרי, ולכן גזר דינו לא סבל עוד דיחוי. מפי אלוהים, שהביע דברי הפצרה ותוכחה באוזניו, נבעו עתה המילים הנוראות מכול: ״ועתה, ארור אתה, מן-האדמה אשר פצתה את-פיה, לקחת את-דמי אחיך מידך. כי תעבוד את-האדמה, לא-תוסף תת-כוחה לך; נע ונד, תהיה בארץ.״ PP 53.5
על אף שפשעיו של קין הצדיקו עונש מוות, ה׳ הרחמן ורב החסד החליט לחוס על חייו והעניק לו הזדמנות לחזור בתשובה. ואולם, כל ימי חייו המשיך קין להקשות את ליבו ולעורר מרי נגד שלטון האל. הוא הפך להיות אבי שושלת של חוטאים מושחתים ומופקרים. בוגד זה, שעשה את מעשיו בחסות השטן, הפך לגורם מסית ומדיח בקרב בני האדם; ״המופת״ שלו הפך לכוח משחית רב ביותר; העולם כולו הפך מושחת ונמלא חמס רב כל כך, עד שקם הצורך להביא לחורבנו. PP 54.1
כאשר ה׳ אלוהים חס על חיי הרוצח הראשון, הוא רצה ללמד את היקום כולו לקח מאלף הקשור לעימות הגדול. ההיסטוריה האפלה של קין וצאצאיו ממחישה היטב מה היה קורה אילו התיר ה׳ לחוטאים לחיות לנצח ולהמשיך למרוד בו. אורך רוחו של ה׳ רק העצים את מריים, והפך אותם נועזים יותר בעוולותיהם. מקץ חמש-עשרה מאות אחרי שנחרץ דינו של קין, נוכח העולם בפרי הבאושים של השפעתו הרעה: פשע והשחתה פשו בעולם כולו. לעיני כל נגלה כי דין המוות שנגזר על האנושות בשל חילול מצוות ה׳, היה צודק ורחום כאחד. ככל שבני האדם התמידו בחטאיהם לאורך זמן רב יותר, הם נעשו מופקרים יותר. לכן, גזר הדין של ה׳, שגדע באיבם את הרשע וההפקרות ושיחרר את העולם מהשפעת הרשעים שהתמידו במריים והפכו קשי לב, היה ברכה ולא קללה. PP 54.2
השטן פועל ללא הרף ובמרץ עז, ומסווה את עצמו באלפי תחפושות במטרה לסלף את טבעו וממשלתו של הקדוש ברוך הוא. כשלרשותו תוכניות שתיכנן בקפידה וכוח השפעה עצום, הוא פועל ללא ליאות כדי להוליך שולל את תושבי העולם הזה, ולגרום להם להמשיך להאמין בשקריו. ה׳ אלוהים, האל הנצחי, היודע- כל, חוזה את האחרית מבראשית, ותוכניותיו למיגור הרשע מקיפות וחובקות כל. תכליתו הייתה לא רק לשים קץ למרי, אלא להפגין בפני העולם כולו את מהותו של המרי. תוכנית האלוהים נפרשה והעידה על צדקו וחסדו, והצדיקה את חוכמתו וצדקתו במיגור הרוע. PP 54.3
מלאכי ה׳ צפו בעניין רב באירועים שהתרחשו עלי אדמות. מצבו של העולם טרם המבול המחיש בפניהם את תוצאות השלטון שניסה השטן לכונן בשמיים, אחרי שדחה את מרות המשיח והשליך מאחורי גבו את תורת ה׳. הם ראו בחוטאים, שחיו בעולם לפני המבול והתנהגו בשרירות לב, את נתיניו של השטן שנכנעו למרותו. יצרי ליבם של בני האדם היו רעים. ככתוב, ״ וכל-יצר מחשבות לבו, רק רע כל-היום.״ (בראשית ו:5). כל רגש, כל דחף, כל מחשבה שהציתה את דמיונם, עמדו בניגוד גמור לעקרונות הטוהר, האהבה והשלום של ה׳. הייתה זו דוגמה לשחיתות ולהידרדרות המוסרית הנוראית, הנובעת כתוצאה מפועל ידיו של השטן, המסיר מברואיו של האל את רסן מצוות תורתו הקדושה. PP 54.4
באמצעות ההוכחות שיתגלו במהלך התקדמותו של העימות הגדול, יפגין אלוהים את העקרונות שעליהם מושתתים חוקי מלכותו, אשר סולפו בידי השטן וכל מי שהלך שולל אחריו. העולם כולו יכיר לבסוף בצדק האלוהי, למרות שאז כבר יהיה מאוחר מדי מבחינת המורדים בה׳; משום שגם כאשר יכירו בכך, הדבר לא יועיל להם כדי להיוושע. אלוהים מתקדם צעד אחר צעד בתוכניתו הנשגבת עד להגשמתה המלאה, ובתוך כך הוא מרעיף מחסדו ואהבתו על היקום כולו. הוא ימשיך להרעיף את חסדו ואהבתו עד למיגור הסופי של המרי. אז יתגלה כי כל האנשים שזנחו את מצוות ה׳, עשו יד אחת עם השטן במלחמתו נגד המשיח. כאשר שר העולם הזה יישפט וכל מי שהתאחד איתו יחלוק עימו את גורלו, יכריז היקום כולו, שיהיה עד לחריצת הדין: ״גדולים ונפלאים מעשיך, יהוה אלוהי צבאות; צדק ואמת דרכיך, מלך הגויים!״ (התגלות טו: 3). PP 55.1