Loading...
Larger font
Smaller font
Copy
Print
Contents

מלכי ונביאי ישראל

 - Contents
  • Results
  • Related
  • Featured
No results found for: "undefined".
  • Weighted Relevancy
  • Content Sequence
  • Relevancy
  • Earliest First
  • Latest First
    Larger font
    Smaller font
    Copy
    Print
    Contents

    הקריאה לישעיהו

    תקופת מלכותו הממושכת של עוזיהו על ארץ יהודה ובנימין אופיינה בשגשוג רב יותר מאשר בימי מלכותם של המלכים שקדמו לו, מאז מות שלמה כמאתיים שנים קודם לכן. במשך שנים רבות מלך המלך בתבונה ובשיקול דעת. בברכת השמיים כבשו צבאותיו מחדש חלק מן השטחים שאבדו לממלכה בשנים הקודמות. ערים נבנו מחדש ובוצרו, ומעמדה של האומה התחזק משמעותית בעיני העמים השכנים. המסחר שב על כנו ואוצרות העמים זרמו לירושלים. שמו של עוזיה יצא “עד למרחוק, כי הפליא להעזר עד כי חזק״ (דברי הימים ב כ״ו 15).PK 158.1

    ואולם, שגשוג חומרי זה לא לווה בתחייה רוחנית ובהתחזקות רוחנית. עבודת הקודש במקדש נמשכה כבעבר והמוני העם נאספו כדי לעבוד את ה׳. ואולם, גאווה ורשמיות תפסו בהדרגה את מקומן של ענווה וכנות. על עוזיה עצמו מעיד הכתוב: ״וכחזקתו, גבה ליבו עד להשחית, וימעל ביהוה אלהיו״ (פס׳ 16).PK 158.2

    החטא שהמיט על עוזיה עונש נורא כל כך מיד ה׳ היה חטא היומרנות. המלך שעמד לחלל ביודעין מצווה מפורשת של ה׳, על פיה צאצאי אהרון בלבד הורשו לשרת בקודש ככוהני ה׳, נכנס ״אל היכל יהוה, להקטיר על מזבח הקטורת.״ עזריה הכוהן הגדול וכוהני ה׳ שנלוו אליו מחו על מעשהו של המלך והפצירו בו לחזור בו מכוונתו.PK 158.3

    ״ויעמדו על עוזיהו המלך, ויאמרו לו: ׳לא לך עוזיהו להקטיר ליהוה... צא מן המקדש כי מעלת, ולא לך לכבוד מיהוה אלוהים׳״ (פס׳ 18).PK 158.4

    עוזיה נמלא חמת זעם על כך שהוא, המלך, זכה לתוכחה כזו. ואולם, הוא לא הורשה לחלל את המקדש בזכות מחאתם של כוהני ה׳. בזמן שעמד שם, ליבו גדוש מרי וזעם, המיט עליו ה׳ עונש פתאומי. צרעת התנוססה על מצחו. בפחד וזעזוע נמלט המלך מהמקום ולא שב לעולם אל חצר המקדש. עד יום מותו נשאר עוזיה מצורע - עדות חיה לאיוולת של חילול מצווה מפורשת מאת ה׳. לא מעמדו הרם ולא שירותו הציבורי הממושך יכלו לשמש תירוץ לחטא היומרנות, שהכתים את שנות מלכותו האחרונות והמיט עליו את משפט ה׳.PK 158.5

    אלוהים אינו נושא פנים. ״והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר, את יהוה הוא מגדף; ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה״ (במדבר ט״ו 30).PK 159.1

    דומה שלעונש שהומט על עוזיה היתה השפעה מרסנת על בנו. יותם נשא בתחומי אחריות כבדים עוד בשנות מלכותו האחרונות של אביו, ועלה על הכס מיד לאחר מות אביו. הכתוב מעיד על יותם: ״ויעש הישר בעיני יהוה: ככל אשר עשה עוזיהו אביו, עשה. רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות״ (מלכים ב ט״ו 35, 36).PK 159.2

    ימי מלכותו של עוזיה התקרבו לסיומם, ויותם כבר מילא חובות כבדים רבים בממלכה. בימים אלה נקרא ישעיהו, נצר למשפחת המלוכה, לשליחות נבואית בעודו איש צעיר. באותה תקופה ארבה סכנה מיוחדת לעם ה׳. הנביא יחזה בכיבוש יהודה בידי צבאות משולבים של מלכות ישראל הצפונית ואשור; הוא יראה את צבאות אשור צרים על ערי הממלכה החשובות. שומרון תיפול בימיו, ועשרת שבטי ישראל יפוזרו בקרב הגויים. יהודה תשוב ותיכבש פעם אחר פעם בידי צבא אשור, וירושלים תחווה מצור קשה העלול להסתיים במפלתה, אלמלא יתערב ה׳ ויצילה בדרך נס. סכנות חמורות כבר איימו על שלומה של הממלכה הדרומית. יד ה׳ המגוננת הוסרה מעליה, וצבאות אשור עמדו לפלוש לארץ יהודה ולהתפרש בה. ואולם, הסכנות שארבו לממלכה מבחוץ, גדולות ומאיימות ככל שנראו, לא היו חמורות כל כך כמו הסכנות מבית. עקשנותו של עם ה׳ וסטייתו מדרך הישר גרמו לנביא ה׳ מבוכה רבה ודיכאון עמוק. העם שנקרא להיות אור לאומות העולם, המיט על עצמו את משפטי ה׳ בשל כפירתו ומריו. רבות מן הרעות החולות שהחישו את חורבנה המהיר של מלכות ישראל הצפונית, ושלאחרונה גונו קשות בידי הושע ועמוס, השחיתו במהירות את מלכות יהודה.PK 159.3

    התשקיף בנוגע למצב החברתי בארץ היה מייאש במיוחד. בתאוות הבצע שמילאה את ליבם רכשו אנשי השררה בית אחר בית ושדה אחר שדה בסמוך לנחלתם (ישעיה ה׳ 8). הצדק סולף, ואיש לא ריחם על העניים. ה׳ הכריז לגבי הרעות החולות הללו: ״גזלת העני בבתיכם... תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו״ (ישעיה ג׳ 14, 15). אפילו השופטים, שמחובתם להגן על חסרי הישע, הפנו אוזן ערלה לזעקותיהם של העניים, הנזקקים, האלמנות והיתומים. (ישעיה י׳ 1, 2)PK 159.4

    לדיכוי ולהתעשרות התלוו גאווה, ראוותנות, שיכרות ורוח של תחרותיות. (ישעיה ב׳ 11, 12; ג׳ 16, 23-18; ה׳ 22, 11, 12). בימי ישעיהו רווחה האלילות בארץ וכבר לא הפתיעה איש (ישעיה ב׳ 8, 9.) מעשי רשע ומנהגים מתועבים הפכו מקובלים ורווחים כל כך בקרב כל המעמדות, עד שמתי המעט שדבקו בה׳ התפתו לעיתים קרובות לשקוע בייאוש ודיכאון. דומה היה שתכליתו של ה׳ לישראל תסוכל, ושגורל זהה לזה של סדום ועמורה יפקוד את האומה הסוררת.PK 159.5

    לנוכח מצבה הביש של ממלכת יהודה, אין זה פלא שכאשר נקרא ישעיהו למסור ליהודה את אזהרותיו ותוכחותיו של ה׳ (בשנת מלכותו האחרונה של עוזיה), הוא נרתע מן האחריות הכבדה שהוטלה עליו. היטב ידע כי יפגוש בהתנגדות ובסרבנות מצד העם. בזמן שנוכח באוזלת ידו להתמודד עם המצב וחשב על עיקשותו וכפירתו של העם שאותו נקרא לשרת, נראתה לו משימתו חסרת תוחלת. האם עליו לעזוב ברוב ייאושו את משימתו ולהניח ליהודה להתבוסס בעבודת האלילים שלה? האם אלוהי נינווה ימשלו בארץ חרף ריבונותו של אלוהי השמיים? מחשבות כאלה גדשו את מוחו של ישעיהו בזמן שעמד בשערי המקדש.PK 159.6

    לפתע, דומה היה שהשער ופרוכת ההיכל הורמו או הוסטו, וישעיהו הורשה להביט פנימה ולחזות בקודש הקודשים, המקום שבו אפילו כף רגלו של נביא היתה אסורה. בחזונו ראה ישעיהו את ה׳ יושב על כס מלכות רם ונישא, בעוד כבוד ה׳ ממלא את ההיכל. בצדי כס המלכות ריחפו שרפים אפופי סגידה לבוראם, שקראו פה אחד: ״קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות; מלא כל הארץ כבודו.״ כך הדהדה קריאתם, עד שהשער, עמודי הסף והמשקוף נרעדו מצליל קולם וההיכל נמלא בזמרת ההלל שלהם. (ישעיה ו׳ 3)PK 160.1

    כשחזה ישעיהו בהתגלות כבודו, תפארתו והודו של ה׳, הציפה אותו תחושה עזה של טהרתו וקדושתו של האל. כמה חד היה ההבדל בין זכותו ושלמותו כלילי השלמות של בוראו, לבין הדרך הרעה, דרך החטא שבה צעדו הוא ובני עמו, עמו הנבחר של ה׳ - בני ישראל ובני יהודה!PK 160.2

    הנביא זעק: ״אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתים אנוכי, ובתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב: כי את המלך יהוה צבאות ראו עיני״ (פס׳ 5). כשניצב כך באורה המלא של השכינה שהאירה את קודש הקודשים, נוכח ישעיהו לדעת שלא יצליח למלא את השליחות שהוטלה עליו בשל אוזלת ידו וחוסר שלמותו. ואולם, אחד השרפים נשלח אליו כדי לחלצו ממצוקתו, לעודדו ולהכשירו למשימה הכבירה שנקרא למלא. המלאך הניח על שפתיו גחלת אש חיה מן המזבח והכריז: ״הנה נגע זה על שפתיך; וסר עונך, וחטאתך תכפר.״ או אז נשמע קולו של ה׳: ״את מי אשלח, ומי ילך לנו?״ וישעיהו השיב: ״הנני, שלחני!״ (פסוקים 7, 8).PK 160.3

    מלאך ה׳ הורה לנביא שהמתין למוצא פי ה׳: ״לך ואמרת לעם הזה: ׳שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע: פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין ושב, ורפא לו׳״ (פסוקים 9, 10).PK 160.4

    החובה שהוטלה על הנביא היתה ברורה: עליו להרים את קולו במחאה נגד הרעות החולות שרווחו בארץ. אך הנביא חשש לבצע את המלאכה בלי לקבל ודאות בתקווה. הוא שאל את ה׳: ״עד מתי אדוני?״ (פס׳ 11). האם עמך הנבחר לעולם לא יבין, לעולם לא יחזור בתשובה ויירפא?PK 160.5

    הנביא לא יישא לשווא את המשא הכבד שהעיק על נשמתו למען יהודה הסוררת; משימתו לא תהיה לגמרי נטולת פרי. ואולם, הרעות החולות שהלכו והתרבו לאורך דורות רבים כל כך, לא יוכלו להיעלם בימיו. כל חייו יהיה עליו לשמש מורה סבלן ואמיץ: נביא של תקווה, אך גם נביא של חורבן. תכליתו של ה׳ תתגשם לבסוף, ומאמציו ומאמציהם של שליחי ה’ המסורים יישאו פרי ויתגלו. שארית הפליטה תיוושע. אך כדי שהדבר יקרה, כל מסרי האזהרה, התוכחה וההפצרה מאת ה׳ חייבים להימסר לאומה הכופרת. ה׳ הכריז: “עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, ובתים מאין אדם, והאדמה תשאה שממה, ורחק יהוה זאת האדם; ורבה העזובה בקרב הארץ׳׳ (פסוקים 11, 12).PK 160.6

    העונשים הכבדים שיומטו על בני העם שמיאנו לחזור בתשובה - מלחמה, גלות, דיכוי, אובדן עוצמתם ויוקרתם בעיני העמים - יתרחשו כדי שהאנשים בקרבם שיזהו בהם את יד ה׳, ישובו בתשובה. עשרת שבטי הממלכה הצפונית יפוזרו במהרה בין העמים, ועריהם יישארו הרוסות ושוממות; צבאות עזים של עמים עוינים יפלשו שוב ושוב לארצם ויכבשוה; אפילו ירושלים תיפול לבסוף, ובני יהודה ייצאו לגלות כשבויים; ואולם, הארץ המובטחת לא תיזנח לעד. ההבטחה על האורח השמיימי שיפקוד את הארץ ניתנה לישעיהו, כדלקמן: ׳׳ועוד בה עשריה, ושבה והיתה לבער: כאלה וכאלון, אשר בשלכת מצבת בם - זרע קודש, מצבתה” (פס׳ 13).PK 161.1

    הבטחה זו בדבר ההתגשמות הסופית של תכלית אלוהים הפיחה אומץ בליבו של ישעיהו. אז מה אם כוחות צבא זר נערכים נגד יהודה? אז מה אם ייתקל שליח ה׳ בהתנגדות? ישעיהו זכה לראות את מלך מלכי המלכים, את ה׳ אלוהי צבאות בכבודו ובעצמו; הוא שמע את זמרת השרפים ששרו: “מלא כל הארץ כבודו!” הוא קיבל הבטחה שדבר ה׳ ליהודה הסוררת ילווה בגבורת רוח הקודש שתחדיר אמונה בלב השומעים ותשכנעם להתוודות על חטאיהם ולחזור בתשובה. או אז נאזר הנביא באומץ לקראת המשימה שעמדה לפניו (פסוק 3.) במהלך שליחותו הממושכת והקשה נשא עימו הנביא את זיכרון החזון הזה. במשך שישים שנה או יותר הוא עמד לפני בני יהודה כנביא של תקווה, והפך נועז יותר ויותר בנבואותיו על הניצחון שתנחל קהילת ה׳ בעתיד.PK 161.2

    Larger font
    Smaller font
    Copy
    Print
    Contents