Loading...
Larger font
Smaller font
Copy
Print
Contents

מלכי ונביאי ישראל

 - Contents
  • Results
  • Related
  • Featured
No results found for: "".
  • Weighted Relevancy
  • Content Sequence
  • Relevancy
  • Earliest First
  • Latest First
    Larger font
    Smaller font
    Copy
    Print
    Contents

    היציאה לגלות בבל

    בשנה התשיעית לשלטון צדקיהו ״בא נבוכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו על ירושלים,״ והטיל מצור על העיר (מלכים ב׳ כ״ה 1). גורלה של יהודה היה עגום; לא נשקפה לה שום תקווה. ה׳ בכבודו ובעצמו הכריז באמצעות יחזקאל: ״הנני אליך, והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך צדיק ורשע.. הוצאתי חרבי מתערה: לא תשוב עוד... ונמס כל לב ורפו כל ידיים וכהתה כל רווח, וכל ברכים תלכנה מים...PK 231.1

    ״ושפכתי עליך זעמי, באש עברתי אפיח עליך; ונתתיך ביד אנשים בוערים, חרשי משחית.״ (יחזקאל כ״א 10-8, 12, 36).PK 231.2

    המצרים עשו כל מאמץ כדי לבוא לעזרת העיר הנצורה; הבבלים שביקשו להרחיקם, נטשו לזמן מה את המצור על בירת יהודה. תקווה לבלבה בליבו של צדקיהו, והוא שלח שליחים אל ירמיהו וביקש ממנו להתפלל לה׳ למען עם ישראל.PK 231.3

    התשובה המבהילה ששיגר אליו הנביא הייתה שהבבלים עומדים לחזור, והם יהרסו את העיר. הצו יצא; לא ניתן היה עוד למנוע את משפטי ה׳ מהאומה הכופרת.PK 231.4

    ה׳ הזהיר את עמו: ״אל תשאו נפשתיכם לאמיר, הלוך ילכו מעלינו הכשדים: כי לא ילכו. כי אם היכיתם כל חיל כשדים הנלחמים אתכם, ונשארו בם אנשים מדוקרים, איש באוהלו יקומו, ושרפו את העיר הזאת באש״ (ירמיה ל״ז 9, 10). שארית יהודה תצא לגלות כדי ללמוד על בשרה, באמצעות הצרות שיפלו עליה, את הלקחים שמיאנה ללמוד בנסיבות פחות חמורות. לא ניתן היה לערער על צו זה שכונן ה׳, שומר ישראל הקדוש.PK 231.5

    בקרב הצדיקים שנותרו בירושלים, שתכלית ה׳ הובהרה להם במלואה, היו אחדים שהחליטו להרחיק מידיו האכזריות של האויב את ארון הקודש שהכיל את לוחות הברית, עליהן נחקקו עשרת הדברות. ואכן, הם נצרו את ארון הברית מכל משמר. בצער רב הצפינו אותו במערה, שם יוסתר מעיני אנשי ישראל ויהודה מפאת חטאיהם, ולא ישוב אליהם עוד. ארון הברית טמון במקום מסתור עד עצם היום הזה; איש לא נגע בו מן היום שבו הוצפן.PK 231.6

    שנים רבות עמד ירמיהו לפני העם כעד נאמן של ה׳. כאשר עיר הקודש שגורלה נחרץ עמדה לעבור לידי הגויים, האמין ירמיהו שמלאכתו הסתיימה וניסה לעזוב את העיר, אך הדבר נמנע ממנו, שכן אחד מבני נביאי השקר דיווח כי ירמיהו עומד לחבור לבבלים, וזאת לאחר ששב והאיץ בבני יהודה להיכנע להם. הנביא הכחיש בתוקף את ההאשמה השקרית, ואף על פי כן, ״ויקצפו השרים על ירמיהו, והכו אתו; ונתנו אותו בית האסור... בית הכלא״ (פס׳ 15).PK 232.1

    התקוות שהתעוררו בלב שרי ובני העם כאשר צבאות נבוכדנצר פנו דרומה לקראת עימות עם המצרים, התנפצו במהרה. דבר ה׳ היה: ״הנני עליך פרעה מלך מצרים.״ עוצמתה של מצרים לא הייתה אלא קנה רצוץ. ה׳ הכריז בדברו: ״וידעו כל יושבי מצרים, כי אני יהוה, יען היותם משענת קנה לבית ישראל... ״והחזקתי את זרועות מלך בבל, וזרועות פרעה תיפולנה; וידעו כי אני יהוה, בתיתי חרבי ביד מלך בבל, ונטה אותה אל ארץ מצרים״ (יחזקאל כ״ט 3, 6; ל׳ 25).PK 232.2

    בזמן ששרי יהודה המשיכו לקוות לשווא לעזרת מצרים, המלך צדקיהו, שליבו בישר לו רעות, נזכר בנביא ה׳ שהושלך לכלא. מקץ ימים רבים שלח המלך לקרוא לירמיהו ושאל אותו בחשאי, בארבע עיניים: ״היש דבר מאת יהוה״? הנביא השיב: ״׳יש,׳ ויאמר: ׳ביד מלך בבל תנתן.׳PK 232.3

    ״ויאמר ירמיהו אל המלך צדקיהו: ׳מה חטאתי לך ולעבדיך ולעם הזה, כי נתתם אותי אל בית הכלא? ואיה נביאיכם, אשר נבאו לכם, לאמור: ׳לא יבוא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת?׳ ועתה, שמע נא אדוני המלך: תיפל נא תחינתי לפניך, ואל תשבני בית יהונתן הסופר, ולא אמות שם״ (ירמיה ל״ז 20-17).PK 232.4

    בשומעו את הדברים הללו, ״ויצוה המלך צדקיהו, ויפקדו את ירמיהו בחצר המטרה, ונתן לו כיכר לחם ליום מחוץ האופים, עד תם כל הלחם מן העיר; וישב ירמיהו בחצר המטרה״ (פס׳ 21).PK 232.5

    המלך לא העז להפגין בפומבי אמונה, ולו קלושה ביותר, בירמיהו ובדבריו. אומנם הפחד שקינן בליבו גרם לו לבקש ממנו מידע בחשאי, אך הוא היה חלש מדי מכדי להתייצב נגד היחס העוין שהפגינו השרים והעם כלפי ירמיהו, ולהיכנע לרצון ה׳ כפי שהוכרז מפי נביא ה׳.PK 232.6

    מחצר הכלא המשיך ירמיהו לייעץ לשרים ולעם להיכנע לשלטון בבל. התקוממות תביא למותם הוודאי. מסר ה׳ ליהודה היה: ״היושב בעיר הזאת, ימות בחרב ברעב וכדבר; והיוצא אל הכשדים וחיה, והיתה לו נפשו לשלל וחי.״ דברי ה׳ אלה היו מפורשים וחיוביים. הנביא הכריז בעוז בשם ה׳: ״הנותן תנתן העיר הזאת ביד חיל מלך בבל, ולכדה״ (ירמיה ל״ח 2, 3).PK 232.7

    לבסוף, השרים שחמתם בערה בהם בשל העצות החוזרות ונשנות שקבלו מירמיהו, שהיו מנוגדות למדיניות המרי שהם כוננו, הביעו מחאה נמרצת לפני המלך וטענו כי הנביא הוא עוכר ישראל, וכי דבריו ריפו את ידי העם והמיטו עליו אסון; לפיכך, יש להוציאו להורג.PK 232.8

    המלך מוג הלב ידע שהאשמות הללו כוזבות; ואולם, כדי לפייס את בעלי השררה בעם, הוא העמיד פנים שהוא מאמין לשקריהם, ומסר לידיהם את ירמיהו על מנת שיעשו בו ככל העולה על רוחם. הנביא הושלך “אל הבור... אשר בחצר המטרה; וישלחו את יארמיהו בחבלים; ובבור אין מים כי אם טיט, ויטבע ירמיהו בטיט׳׳ (פס׳ 6). אך ה׳ הקים לירמיהו ידידים שהפצירו במלך למענו, וגרמו לו להעביר שוב את ירמיהו אל חצר הכלא.PK 233.1

    פעם נוספת זימן המלך בחשאי את ירמיהו והפציר בו לבשר לו את תכלית ה׳ לירושלים. ירמיהו אמר למלך: ׳׳כי אגיד לך, הלוא המת תמיתני; וכי איעצך, לא תשמע אלי.׳׳ המלך כרת עם הנביא ברית סתרים, והבטיח לו: “חי יהוה את אשר עשה לנו את הנפש הזאת, אם אמיתך, ואם אתנך ביד האנשים האלה, אשר מבקשים את נפשך״ (פסוקים 15, 16).PK 233.2

    למלך הייתה עדיין הזדמנות לגלות נכונות להקשיב לאזהרות ה׳, ובכך להמתיק בעזרת חסד ה׳ את עונשי ה׳ שהומטו על עיר הקודש ועל האומה. המסר שניתן למלך מאת ה׳ היה: “אם יוצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך, והעיר הזאת לא תשרף באש; וחיתה, אתה וביתך. ואם לא תצא אל שרי מלך בבל, ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים, ושרפוה באש; ואתה לא תמלט מידם״ בתגובה המלך אמר: ׳׳אני דואג את היהודים, אשר נפלו אל הכשדים, פן יתנו איתי בידם, והתעללו בי.׳׳ ואולם, הנביא הבטיח למלך: “לא יתנו,׳׳ והפציר בו: “שמע נא בקול יהוה, לאשר אני דובר אליך - וייטב לך, ותחי נפשך׳׳ (פסוקים 20-17).PK 233.3

    וכך, אפילו עד השעה האחרונה, הבהיר ה׳ מפורשות את נכונותו להטות את חסדו על מי שיבחרו להיכנע לדרישותיו הצודקות. אילו בחר המלך לציית לה׳, חייהם של בני העם היו נחסכים והעיר היה ניצלת משריפה. ואולם, המלך האמין שהוא הלך רחוק מדי מכדי לשוב על עקבותיו. הוא פחד מבני עמו, חשש להפוך מטרה ללעג וחשש לחייו. מקץ שנים של מרי נגד ה׳, הוא חשב שיהיה משפיל מדי לומר לעמו: ׳מקבל אני את דבר ה׳ מפי הנביא ירמיהו; איני מעז להילחם באויב לאור האזהרות הללו.׳PK 233.4

    בדמעות הפציר ירמיהו בצדקיהו להציל את עצמו ואת עמו. ברוח נכאה הבטיח לו שאלמלא יקשיב לעצת ה׳, לא יוכל להציל את חייו, וכל רכושו ייפול בידי הבבלים. ואולם, המלך שעלה על הדרך הרעה מיאן לשוב על עקבותיו. הוא החליט להישמע לעצותיהם של נביאי השקר ושל האנשים שהוא תעב, אשר לעגו לחולשתו שהתבטאה בכניעתו לרצונם בקלות כה רבה. הוא הקריב את חירותו הנאצלת כגבר וכמלך, והפך לעבד נרצע של דעת הציבור. על אף שלא התכוון לעשות את הרע, הוא אף לא החליט בנחישות להתייצב בעוז לצד הצדק. על אף שהאמין בערכה הרב של העצה שקיבל מירמיהו, לא היה לו את הכוח הנפשי כדי לפעול על פיה; כתוצאה מכך, הוא פסע בעקביות בדרך הרעה.PK 233.5

    המלך צדקיהו היה כה חלש, שהוא אפילו לא רצה שאנשי חצרו ועמו יידעו שהוא נועץ בירמיהו; כה גדול היה הפחד מבני אדם שאחז בנשמתו. אילו קם והכריז באומץ על אמונתו בדברי הנביא, שמחציתם כבר התגשמו, חורבן עצום היה נמנע! היה עליו לומר, ׳אציית לה׳ ואציל את העיר מחורבן מוחלט. איני מעז להתעלם מצווי ה׳ מפאת פחד מאדם או רצון לשאת חן בעיני בני האדם. אני אוהב את האמת ושונא את החטא, ואני בוחר לקבל את עצת ה׳ אלוהי צבאות, מלך ישראל, ולפעול על פיה.׳PK 234.1

    לו עשה זאת, בני העם היו מכבדים את רוחו האמיצה, והמהססים שהתנודדו בין אמונה לחוסר אמונה, היו נוטלים צעד נחוש ומתייצבים לצד הצדק. לו צעד בדרך הישר נטולת הפחד ורוויית הצדק, היא הייתה מפיחה בנתיניו השראה להעריץ את מלכם ולשמור לו אמונים. הוא היה זוכה לתמיכה רבה, ויהודה הייתה נחסכת מן הכאב הבל-יתואר של הטבח, הרעב, האש והחורבן שניחתו עליה.PK 234.2

    חולשתו של צדקיהו הייתה חטא שעליו הוא שילם בעונש נוראי. האויב עלה על הארץ במהירות עצומה, כמפולת שלגים שאין לעצרה, והחריב את עיר הקודש. צבאות יהודה הובסו. הארץ נכבשה. המלך צדקיהו נלקח בשבי ובניו נטבחו נגד עיניו. הוא הובל בשבי הרחק מירושלים; עיניו נעקרו, ולאחר שהגיע לבבל, הוא מת בייסורים. היכל ה׳ המפואר שעיטר את פסגת הר ציון במשך למעלה מארבע מאות שנה, נחרב בידי הבבלים: “וישרפו את בית האלוהים, וינתצו את חומת ירושלים; וכל ארמונותיה שרפו באש, וכל כלי מחמדיה להשחית״ (דברי הימים ב׳ ל״ו 19).PK 234.3

    בשעת חורבנה הסופי של ירושלים בידי נבוכדנצר, רבים מתושביה שניצלו מזוועות המצור הממושך, מתו בחרב. מבין אלה שנותרו בחיים, אחדים, בעיקר ראשי הכוהנים, הקצינים ושרי המחוז, נשבו ונלקחו לבבל, שם הוצאו להורג כבוגדים. תושבים אחרים נשבו וגלו לבבל וחיו בגלות כעבדי נבוכדנצר ובניו “עד מלך מלכות פרס. למלאות דבר יהוה בפי ירמיהו” (פסוקים 20, 21).PK 234.4

    על אודות ירמיהו נכתב: “ויצו נבוכדראצר מלך בבל, על ירמיהו, ביד נבוזראדן רב טבחים, לאמור: קחנו, ועיניך שים עליו, ואל תעש לו מאומה רע: כי אם כאשר ידבר אליך, כן עשה עמו״ (ירמיה ל״ט 11, 12).PK 234.5

    לאחר ששוחרר מן הכלא בידי שרי בבל, בחר הנביא לחבור לגורלה של שארית העם החלשה, עליה נמנו “עניי הארץ” שנותרו ביהודה בהוראת הבבלים כדי לשמש ככורמים וחקלאים )שם, פס׳ 10). הבבלים מינו את גדליה למושל שיפקח עליהם. מקץ חודשים ספורים ממינויו נרצח גדליה בידי בוגדים. בני העם הדלים והאומללים שחוו צרות וקשיים רבים, שוכנעו לבסוף בידי מנהיגיהם לבקש מחסה בארץ מצרים.PK 234.6

    ירמיהו נשא את קולו במחאה נגד הצעד הזה. הוא הפציר בעם: “לא תביאו נוצרים לגור שם.” אך איש לא הקשיב לעצתו שניתנה בהשראת ה׳, וכל שארית יהודה, על כל הגברים, הנשים והטף, נמלטה לארץ מצרים: “ויבואו ארץ מצרים, כי לא שמעו בקול יהוה; ויבאו עד תחפנחס” (ירמיה מ“ג 5-7).PK 234.7

    נבואות החורבן שהוכרזו מפי ירמיהו על שארית העם שמרדה בנבוכדנצר ונמלטה למצרים, נמהלו בהבטחות למחילה למי שישובו בתשובה, יפנו עורף לאיוולתם ויסכימו לשוב לארץ יהודה. אלוהים אומנם לא יציל את אלה שזנחו את עצתו ונענו לפיתויי עבודת האלילים המצרית, אך הוא יטה חסד לאלה שיוכיחו את נאמנותם וחסידותם. וכך הכריז ה׳: ״ופליטי חרב ישבון מן ארץ מצרים, ארץ יהודה, מתי מספר; וידעו כל שארית יהודה, הבאים לארץ מצרים לגור שם, דבר מי יקום, ממני ומהם״ (ירמיה מ״ד 28).PK 235.1

    צערו הרב של הנביא על סיאובם ושחיתותם המוחלטת של בני העם, שהיו אמורים להיות אור לגויים ולשמש כאור הרוחני של העולם, ויגונו הכבד על גורלה המר של ציון וגורל עמו שנשבה וגלה לבבל - נחשפים בקינות שהעלה על הכתב כזכר לאיוולת הטמונה בהפניית עורף לעצות ה׳ והסתמכות על חוכמת אנוש. בעיצומו של החורבן שהתחולל, הנביא היה עדיין מסוגל להכריז: ״חסדי יהוה כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו״ (איכה ג׳ 22)׳ להלן התפילה שהוא נשא בקביעות: ״נחפשה דרכינו ונחקורה, תשובה עד יהוה״ (איכה ג׳ 40). בזמן שיהודה הייתה עדיין אומה בקרב העמים, שאל ירמיהו את ה׳: ״המאוס מאסת את יהודה, אם בציון געלה נפשך?״ הוא התחנן לה׳ ללא מורא: ״אל תנאץ למען שמך.״ (ירמיה י״ד 19, 21).PK 235.2

    אמונתו החזקה של הנביא בתכליתו הנצחית של ה׳ לטעת סדר באי-סדר, ולהפגין בפני עמי העולם והיקום כולו את תכונותיו הנעלות - צדק ואהבה - עוררה אותו להתחנן לה׳ בביטחון מלא למען אלה שיעזבו את הדרך הרעה ויעלו על דרך הישר והצדקה.PK 235.3

    ואולם, ציון נחרבה כליל ועם ה׳ ישב בגלות. בצער רב וביגון כבד הכריז הנביא: ״איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם, והיותה כאלמנה! רבתי בגוים, שרתי במדינות, היתה למס! בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה; אין לה מנחם, מכל אוהביה: כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים.PK 235.4

    ״גלתה יהודה מעוני, ומרוב עבודה היא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח; כל רודפיה השיגוה, בין המצרים. דרכי ציון אבלות, מבלי באי מועד, כל שערה שוממין, כוהניה נאנחים; בתולותיה נוגות, והיא מר לה. היו צריה לראש אויביה שלו, כי יהוה הוגה על רוב פשעיה, עולליה הלכו שבי לפני צר... ״איכה יעיב באפו אדוני את בת ציון, השליך משמים ארץ, תפארת ישראל; ולא זכר הדום רגליו ביום אפו! בילע אדוני ולא חמל את כל נאות יעקב, הרס בעברתו מבצרי בת יהודה, הגיע לארץ; חילל ממלכה ושריה. גדע בחרי אף כל קרן ישראל: השיב אחור ימינו, מפני אויב; ויבער ביעקב כאש להבה, אכלה סביב. דרך קשתו כאויב, ניצב ימינו כצר, ויהרוג כל מחמדי עין; באוהל בת ציון שפך כאש חמתו...PK 235.5

    ״מה אעידך? מה אדמה לך הבת ירושלים? מה אישה לך ואנחמך בתולת בת ציון? כי גדול כים שברך, מי ירפא לך?PK 235.6

    ״זוכר יהוה מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים. יתומים היינו ואין אב, אמותינו כאלמנות... אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו. עבדים משלו בנו, פורק אין מידם... עול זה היה דוה לבנו; על אלה חשכו עינינו.״PK 236.1

    ״אתה יהוה לעולם תשב, כיסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו? תעזבנו לאורך ימים? השיבנו יהוה אליך ונשובה, חודש ימינו כקדם.״ (איכה א׳ 5-1; ב׳ 4-1, 13; ה׳ 3-1, 7, 8, 17, 21-19).PK 236.2

    Larger font
    Smaller font
    Copy
    Print
    Contents