סעשה הבר׳אה

פרק זה מבוסס על בראשית א׳-ב׳

״בדבר יהוה, שמים נעשו; וברוח פיו, כל צבאם... כי הוא אמר ויהי; הוא-צוה, ויעמוד.״ (תהילים לג:6, 9). ״יסד-ארץ, על-מכוניה; בל- תמוט, עולם ועד.״ (תהילים קד:5).PP 26.1

האדמה שנוצרה בידי הקדוש ברוך הוא הייתה יפה עד מאוד. פניה כוסו במגוון הרים, גבעות וערבות, המשובצים אגמים יפהפיים ונהרות כבירים. ואולם, הרים וגבעות אלו לא היו תלולים או מסולעים, וגם לא אפופי צוקים, מדרונות תלולים ומעוררי אימה, או בקיעים ותהומות מבעיתים כמו ההרים בימינו. מצוקי הסלעים החדים, המחוספסים והתלולים היו קבורים עמוק מתחת לאדמה פורייה, שליבלבה בשפע של צמחיה ודשא רענן. ביצות סרוחות לא הציפו את פני האדמה, ומדברות צחיחים לא כיסו את פניה. שיחים חינניים ופרחים עדינים הזדקרו בכל פינה, וקידמו בברכה כל עין שצפתה בהם. מרומי ההרים היו עטורים עצים רבי הוד, נשגבים יותר מכל העצים הצומחים בימינו. האוויר, שטרם זוהם באדים רעילים, היה צלול, טהור ויפה לבריאות. הנוף כולו גבר ביופיו על אדמותיו המעוטרות וגניו המטופחים של ההיכל היפה והמרשים ביותר. צבא מלאכי השמיים צפה בנוף בהנאה רבה, ושש במעשי ידיו הנפלאים של הבורא.PP 26.2

לאחר בריאת האדמה השופעת צמחייה ובעלי חיים, נברא האדם, פאר היצירה של הבורא, זה שלמענו הוכשרה האדמה היפה. עתה הובא האדם כדי לעבדה ולשמרה. ניתנה לו שליטה על כל מה שהעין יכלה לראות. ככתוב: ״.ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו... בכל-הארץ... ויברא אלוהים את-האדם בצלמו... זכר ונקבה, ברא אותם.״ (בראשית א:26, 27). מוצאה של האנושות מוסבר כאן בברור; התיעוד האלוהי מובא בפשטות ובבהירות כה רבה, עד שלא ניתן להגיע למסקנות מוטעות. אלוהים יצר את האדם בצלמו. אין כאן שום מסתורין. אין בסיס להשערה כי האדם התפתח באופן איטי והדרגתי מצורות חיים נחותות של עולם החי והצומח. תורה כזו מורידה את פועלו הכביר של הבורא לרמה המוגבלת וצרת האופקים שבתפיסתו של האדם. בני האדם להוטים כל כך לשלול מאלוהים את ריבונותו על היקום, עד שהם מבזים את האנושות וגוזלים ממנה את הכבוד הטמון במוצאה הרם. האל, אשר זרע את השמיים בכוכבים, צבע את העולמות במיומנות עדינה בשלל צבעים מרהיבים של פרחי השדה, וגדש את השמיים והארץ בפלאים רבים מעשי ידי גבורתו, יצא להכתיר את פועלו המפואר ולברוא את נזר הבריאה: ברייה שתמשול על האדמה הנאה. ואכן, הוא ברא ישות הראויה ליד שהעניקה לה חיים. הגנאולוגיה של הגזע האנושי, שתועדה בהשראת רוח הקודש ומתחקה על מוצא האנושות, לא עוסקת בשושלות של חיידקים, רכיכות והולכי על ארבע שמתפתחים בהדרגה, אלא מצביעה על בורא נשגב וכביר. על אף שאדם הראשון נוצר מן האדמה, הוא היה ״בן אלוהים.״PP 26.3

בתור נציג האל, הופקדו בידי האדם מיני חיים מפותחים פחות, שאינם מבינים או מכירים בריבונות האל. עם זאת, הם ניחנו ביכולת לאהוב ולשרת את האדם. מחבר מזמורי התהילים אומר: ״תמשילהו במעשי ידיך; כל שתחת תחת-רגליו... וגם בהמות שדי. ציפור שמים... עבר ארחות ימים.״ (תהילים ח:7-9).PP 27.1

האדם שנברא בצלם אלוהים נועד להיות דומה לו, הן במראהו החיצוני והן באופיו. המשיח לבדו הוא ״צלם עצמותו״ של האב (אל העברים א:3); ואילו האדם נוצר בדמות האלוהים. הווייתו הייתה שרויה בהרמוניה עם רצון האל. שכלו ניחן ביכולת תפיסה של דברים שמיימיים, רגשותיו היו טהורים, ומאווייו ותשוקותיו נשלטו בידי ההגיון. הוא היה קדוש, וחש אושר רב לשאת את דמות האלוהים, ולציית לרצונו באופן מוחלט.PP 27.2

כאשר אדם הראשון יצא מתחת ידי הבורא, הוא היה גבוה מאוד ובעל סימטרייה מושלמת. פניו הסמוקים הפיקו גוון של בריאות וקרנו מחיוניות. הוא התנשא לגובה רב יותר מגובהם של בני האדם בימינו. חווה הייתה נמוכה מעט ממנו, אך הייתה יפת גוו ויפת תואר. בני הזוג הטהורים לא לבשו בגדים מעשי ידי אדם אלא עטו אור והוד, בדומה ללבוש שעטו המלאכים. כל עוד הם חיו בציות לאלוהים, אפף אותם מעטה האור השמיימי הזה.PP 27.3

לאחר שאדם הראשון נברא, הובאו לפניו כל בעלי החיים כדי שיעניק להם שמות. בשעה שעשה זאת, הוא ראה שכל אחד ואחד מהם זכה לבת זוג, ואולם הוא ״ל׳א־מצא עזר כנגדו״ ביניהם. בקרב כל ברואי ה׳ עלי אדמות, לא נמצא אפילו אחד שהשתווה לאדם. אלוהים אמר: ״לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו.״ האדם לא נועד לחיי בדידות; הוא אמור היה להיות ברייה חברותית. ללא חברותא עם ברייה כמוהו, הוא לא היה מפיק אושר מושלם מן הנופים הקסומים והתענוגות המהנים של גן עדן. אפילו שהייתו בחברת המלאכים לא סיפקה את תשוקתו לרעות ולאהדה. לא הייתה לצידו ברייה בעלת טבע דומה, כדי שיוכל להרעיף עליה אהבה ולהיות נאהב על ידה.PP 27.4

אלוהים בכבודו ובעצמו העניק לאדם הראשון בת לוויה, כאשר סיפק לו ״עזר כנגדו״ - ברייה האמורה לשמש לו חברה, שעימה יהיה מאוחד בקשרי אהבה, רעות ואהדה. חווה נוצרה מאחת הצלעות של אדם הראשון (העצמות שבצידו), דבר שסימל כי היא אינה אמורה למשול בו או להנהיג אותו בתור הראש, או להירמס תחת רגליו בתור ברייה נחותה, אלא לעמוד לצידו בתור ברייה שוות מעמד ולזכות באהבתו ובהגנתו. חווה היוותה חלק מגופו של אדם, עצם מעצמותיו ובשר מבשרו, ולכן הייתה אמורה להתאחד עימו ל״בשר אחד״, להיות ״שניים שהם אחד״, ובכך לממש את האחדות, הקרבה, החיבה והידידות, האמורים לשרור בקשר של נישואים. ככתוב: ״על-כן יעזב-איש את-אביו ואת-אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.״ (בראשית ב: 24). וכן כתוב: ״מעולם לא שנא איש את בשרו, אלא הוא מכלכל ומטפח אותו.״ (אל האפסיים ה:29).PP 28.1

אלוהים קידש את ברית הנישואים הראשונה. לפיכך, בורא היקום הוא יוצרו של מוסד הנישואים. בכתבי הקודש נאמר: ״חיי אישות יכובדו.״ (אל העברים יג: 4). הנישואים היו אחת המתנות הראשונות שאלוהים העניק לאדם. הם אף היוו אחד משני הנוהגים שאדם הראשון נטל עימו אל מחוץ לשערי גן עדן אחרי החטא הקדמון. כאשר קשר הנישואים מתנהל בהתאם לעקרונות האלוהיים, הנישואים הם ברכה; הם שומרים על טוהרם ואושרם של בני האדם, מספקים לאדם את צרכיו החברתיים ומעשירים ומרוממים את טבעו הפיזי, השכלי והמוסרי.PP 28.2

״ויטע יהוה אלוהים, גן-בעדן - מקדם; וישם שם, את-האדם אשר יצר.״ כל דבר ודבר שאלוהים ברא היה מושלם ביופיו, ונראה שדבר לא חסר כדי להוסיף על אושרם של בני הזוג הקדוש. ואולם, הבורא העניק להם דבר נוסף כאות לאהבתו: הוא יצר והכין במיוחד למענם גן שישמש כמקום משכנם. בגן זה צמחו עצים מכל הסוגים והמינים, רבים מהם היו עמוסי פירות ריחניים, עסיסיים וטעימים. גפנים יפהפיים טיפסו אל-על, אך ענפיהם כרעו בחינניות תחת עומס פירותיהם המפתים, העשירים בגווניהם הרבים והעמוקים. אדם וחווה הם שכופפו את ענפי הגפנים, ויצרו לעצמם מעון קיץ מוצל מכוסה עלווה רעננה ואשכולות פרי מרהיבים ביופיים. שפע של פרחים ריחניים מכל צבע וגוון גדשו את הגן. פירותיהם דמו לתפוחים העשויים זהב וכסף, שניחנו בסגולה של הענקת חיי נצח.PP 28.3

עתה הייתה הבריאה מושלמת. ״ויכולו השמים והארץ, וכל־צבאם, וירא אלוהים את-כל-אשר עשה, והנה-טוב מאד.״ גן העדן ליבלב על פני האדמה, ולאדם וחווה הייתה גישה חופשית לעץ החיים. החטא לא הכתים את יופיו של מעשה הבריאה, וצללי המוות לא העיבו עליה. ״ברן-יחד כוכבי בקר; ויריעו, כל-בני אלוהים.״ (איוב לח:7).PP 28.4

ה׳ אלוהים, האל הגדול והכביר, כונן את יסודות האדמה; הוא עטה את העולם כולו ביופי, וגדש אותו בשפע רב לשימושו של האדם; הוא זה שברא את כל פלאי האדמה והים. מעשה הבריאה הנשגב והכביר הסתיים בשישה ימים. אלוהים שבת ״ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את-יום השביעי, ויקדש אותו: כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר-ברא אלוהים לעשות.״ אלוהים התבונן בסיפוק בכל מעשי ידיו. הכול היה מושלם וראוי ליוצר האלוהי הגדול. אז נח ה׳, לא מחמת עייפות אלא משום שהיה מרוצה עד מאוד מפרי חוכמתו, טובו ותהילתו.PP 28.5

לאחר שנח ביום השביעי, קידש אלוהים את היום השביעי, הבדיל אותו מיתר ימות השבוע, וקבע את השבת בתור יום מנוחה לאדם. בעקבות מופת זה של הבורא, אמור האדם לנוח ביום מקודש זה, להתבונן בשמיים ובארץ, להגות במעשה הבריאה הכביר של ה׳, ולחזות בהוכחות לחוכמתו ולטובו של האל, כדי שליבו יימלא אהבה והערצה כלפי בוראו.PP 29.1

הקדוש ברוך הוא הנציח את מעשה הבריאה בגן עדן, כאשר ברך וקידש את היום השביעי. השבת הופקדה בידי אדם הראשון, אבי האנושות ומייצגה. שמירת קדושת השבת הינה הכרת תודה מצידם של כל בני האדם החיים על פני האדמה, ואף הודאה בכך שאלוהים הוא בוראם, ריבונם וקונם החוקי, וכי הם מעשי ידיו ונתיניו. וכך, נוהג זה, שנועד להנציח את מעשה הבריאה, הוענק כמתת לאנושות כולה. מצוות שמירת השבת לא הוגבלה לעם כלשהו, היא נועדה לכולם.PP 29.2

הקדוש ברוך הוא ידע שהשבת חיונית לאדם אפילו בגן עדן. האדם נדרש לחדול מעיסוקיו וענייניו למשך יום אחד, היום השביעי, כדי להקדיש את עצמו להגות במעשי האל, בגבורתו ובטובו. הוא נזקק ליום השבת כדי להיזכר באלוהים וכדי שתתעורר בו הכרת תודה, משום שכל מה שיש בידו וכל הדברים שמהם הוא מפיק הנאה, הורעפו עליו מידו רבת החסד של הבורא.PP 29.3

הקדוש ברוך הוא יעד את השבת כדי לכוון את ליבם ושכלם של בני האדם להגות בבריאתו. הטבע מעורר את חושינו, מדבר אלינו ומכריז כי קיים אל חי, אל עליון, הבורא הריבון על הכול. ״השמים, מספרים כבוד-אל; ומעשה ידיו, מגיד הרקיע. יום ליום, יביע אומר; ולילה ללילה, יחוה-דעת.״ (תהילים יט:2, 3). היופי המכסה את האדמה הוא אות לאהבת האל. הררי העד, העצים הנישאים, הניצנים המניצים והפרחים העדינים - כולם מעידים על אהבתו. הכול מעיד בפנינו על האלוהים. השבת מצביעה בפנינו תמיד לעבר האל, בורא הכול, ומזמינה אותנו לצפות בפלאי הטבע הנשגב והמורכב, ולמצוא בהם את עקבות החוכמה, הגבורה והאהבה של הבורא.PP 29.4

על אף שנוצרו טהורים וקדושים, לא נשללה מאבותינו הראשונים היכולת לחולל רע. אלוהים ברא אותם כבריות מוסריות, בעלות רצון חופשי, המסוגלות להעריך ולהוקיר את חוכמתו וטבעו רב החסד, ואת הצדק הטמון במצוותיו. ה׳ העניק להם חופש פעולה מלא לציית או לא לציית למצוותיו. הם היו אמורים ליהנות מן ההתחברות עם ה׳ ועם המלאכים הקדושים. ואולם, בטרם יזכו לחיי נצח, נאמנותם חייבת לעמוד למבחן. מראשית קיומו של האדם נקבע סייג לתשוקתו להתמכר לתאוות ולתענוגות, אותה תשוקה גורלית שגרמה לשטן לחטוא. עץ הדעת, שעמד במרכז הגן בסמוך לעץ החיים, היה אמור לשמש כלי מבחן לציותם, לאמונתם ולאהבתם של אבותינו הראשונים. ה׳ התיר לאדם ולחווה לאכול בחופשיות מכל פירות עצי הגן, אך אסר עליהם לטעום מעץ הדעת, איסור שהפרתו כרוכה במוות. הם היו אמורים להיחשף לפיתויי השטן, אך אם יעמדו בניסיון לא יהיו עוד נתונים תחת כוח השפעתו, וייהנו מחסדי ה׳ לנצח נצחים.PP 29.5

הקדוש ברוך הוא הציב את האדם תחת חוקיו. הציות למצוותיו הוא תנאי הכרחי לעצם קיומו. האדם נתון תחת שלטון האל, ולא ייתכן שלטון ללא חוקה. אלוהים יכול היה לברוא את האדם נטול יכולת לחלל את חוקיו; הוא יכול היה לעצור את ידו של אדם הראשון מלגעת בפרי האסור; אך במקרה כזה, אדם הראשון לא היה ברייה בעלת חופש מוסרי אלא רובוט ותו-לא. ללא חופש בחירה, ציותו היה כפוי, ואילו אלוהים רצה את ציותו מרצון. במקרה כזה, אופיו לא היה מתפתח. מהלך שכזה היה מנוגד לתוכניתו של אלוהים לגבי ממלכתו השמיימית. לא היה יאה להתנהל כך עם האדם התבוני, שכן הדבר היה אך ורק מחזק את טענות השטן בדבר שלטונו השרירותי של האל.PP 30.1

ה׳ אלוהים ברא את האדם תמים וישר. הוא חנן אותו באופי נעלה, ללא יצר הרע. הוא חנן אותו בשכל רב, והעמיד בפניו את הפיתויים העזים ביותר כדי לבחון את נאמנותו, שכן ציות מוחלט ותמידי היה התנאי לאושר נצחי. קיומו של תנאי זה היה מעניק לאדם הראשון גישה לעץ החיים.PP 30.2

מעונם של אבות האנושות היה אמור לשמש דגם ומופת למעונם של צאצאיהם שעמדו להתיישב בארץ. מעון זה, שיד ה׳ ייפתה אותו, לא היה ארמון מפואר. בני האדם נוטים להתגאות בארמונות מפוארים ויקרים ומתהללים במעשי ידיהם, ואולם אלוהים הניח את אדם הראשון בגן עדן, כאשר השמיים הכחולים היו כיפת ביתו, האדמה עם פרחיה העדינים ומרבדי הדשא הרעננים שימשה רצפת ביתו, וענפי העצים הנאים ומלאי העלווה שימשו כאפיריון למעונו. קירות ביתו קושטו בקישוטים המפוארים והמרשימים ביותר - מלאכת ידו של האמן הגדול ביותר: הבורא. במעונם הנשגב של בני הזוג הקדוש היה טמון לקח נצחי: האושר האמיתי אינו מצוי בהתמכרות לתענוגות, למותרות או לגדלות ולגאווה, אלא בהתחברות עם אלוהים באמצעות מעשי ידיו. אם בני האדם יעניקו פחות תשומת לב לדברים מלאכותיים, ויחיו בפשטות רבה יותר, הם יתקרבו להגשמת תכליתו של האל בבריאתם. גאווה ושאפתנות אינם באים על סיפוקם לעולם, אך אנשים חכמים באמת יפיקו הנאה גשמית ומרוממת-רוח משפע הטוב שאלוהים הרעיף עלינו, המצוי בהישג ידם של כל בני האדם.PP 30.3

גן העדן הופקד בידי אדם וחווה כדי ״לעבדה ולשמרה.״ העבודה שהוטלה עליהם לא הייתה מעייפת ומייגעת, כי אם נעימה וממריצה. אלוהים הועיד את העבודה בתור ברכה לאדם, מטלה שתעסיק את מוחו, תחזק את גופו ותפתח את כישוריו. אדם הראשון הפיק מן הפעילות הפיזית והשכלית את אחת ההנאות העזות ביותר בקיומו הקדוש. כאשר גורש מביתו הנאה כתוצאה מאי ציותו לאלוהים, הוא נאלץ להיאבק עם האדמה הסוררת כדי להוציא ממנה את לחם חוקו, ועבודה זו, על אף שהייתה שונה לחלוטין מעיסוקו המהנה בגן עדן, שימשה בעבורו אמצעי מגן בפני פיתויים ומקור לאושר. אנשים הרואים בעבודה קללה הכרוכה בכאב, יזע ודמעות, טועים בגדול. כך גם העשירים, המביטים לעיתים קרובות בבוז בבני מעמד הפועלים. הרעיון כי העבודה היא בזויה סותר לחלוטין את תכליתו של האל בבריאת האדם. מהם קנייניו של האדם העשיר ביותר, לעומת הנחלה שנפלה בחיקו של אדם הראשון הרם והנישא? אדם הראשון לא נועד לשבת בחיבוק ידיים. בוראנו, שידע היטב מה יתרום לאושרו, הועיד אותו לעבודת כפיים. שמחת החיים האמיתית שורה רק בקרב העמלים. גם המלאכים הם פועלים שקדניים; הם משרתיו-שליחיו של האל בשירות האדם. אצל הבורא אין מקום לבטלה ולקפיאה על השמרים.PP 31.1

אדם וחווה היו אמורים למשול באדמה, תוך שמירת אמונים לה׳. הוענקה להם שליטה בלתי מוגבלת על כל היצורים החיים. האריה והכבש השתעשעו יחדיו בשלום ובשלווה סביבם, או רבצו יחדיו לרגליהם. ציפורים מתרוננות התעופפו מעל ללא מורא, וכשרינת ההלל לבורא עלתה אל-על, הצטרפו אליהם אדם וחווה בלב אחד, מתוך הודייה והערצה לאב ולבן.PP 31.2

בני הזוג הקדוש לא היו אך ורק ילדיו של אבינו שבשמיים, הנתונים לטיפולו המסור, אלא אף תלמידים שזכו להוראה מפיו של בורא רב חוכמה. הם שרו בחברותא עם המלאכים וזכו להתייחד עם בוראם, ללא כל מסווה ומסך. הם היו מלאי חוסן ועזוז, שהורעפו עליהם מעץ החיים. יכולתם השכלית הייתה פחותה אך במעט מזו של המלאכים. רזי היקום הגלוי לעין, אותן מפלאות תמים דעים״, איוב לז:16 )כלומר, אותם פלאים טמירים שברא ה׳, סמל השלמות), העניקו להם מקור לא אכזב של תובנה, ידע והנאה. חוקי הטבע, בהם הוגים בני האדם זה אלפי שנים, היו גלויים בפניהם, והם שוחחו בחופשיות עם העצים, העלים, הפרחים והעשבים, ודלו מכל אחד ואחד מהם את סודות החיים הכמוסים. אדם הראשון הכיר אישית את כל היצורים החיים, החל מן הלוויתן הכביר שהשתעשע בחדווה בקרב הגלים, וכלה בעש הזעיר שצף לו על קרן שמש. הוא העניק לכל אחד ואחד מהם את שמו, הוא הכיר את טבעם, והיה בקי בהרגליהם של כל היצורים החיים. תהילת האל בשמיים, אינספור העולמות, מסתורי האור וצלילי היום והלילה - כל אלו היו פרושים וגלויים בפני אבותינו הראשונים. על כל עלה מעצי היער, על כל אבן וסלע מסלעי ההרים, בכל כוכב זורח, בכל מקום על פני האדמה ובשמיים, נחקק שמו של האלוהים. הסדר וההרמוניה ששררו בבריאה העידו על חוכמה וגבורה אינסופיים. אדם וחווה גילו חדשות לבקרים דבר-מה שמשך את ליבם, הפעים אותם, גדש את ליבם באהבה עמוקה כלפי בוראם, וגרם להם להשתפך כל יום מחדש בהודייה ובהכרת טובה.PP 31.3

כל עוד אדם וחווה שמרו נאמנות לחוק האלוהי, שפעו בקרבם הידע, האהבה וההנאה. אוצרות חדשים, רבים ועשירים של ידע, מעיינות של אושר והבנה אינסופית באשר לטבע אהבתו העצומה והבלתי מכזיבה של ה׳, נבעו ונגלו בפניהם מדי יום ביומו.PP 32.1