מכות מצרים

פרק זה מבוסס על שמות ה׳-י׳

בהנחיית מלאכי ה׳ יצא אהרון לפגוש את אחיו, אותו לא ראה מזה זמן רב. המפגש נערך באזור נידח במדבר, סמוך להר חורב. הם שוחחו, ומשה מסר לאהרון: ״את כל דברי יהוה אשר שלחו, ואת כל האותות, אשר צוהו.״ (שמות ד:28). אז הם נסעו יחד למצרים, ועם הגיעם לארץ גושן כינסו את זקני בני ישראל. אהרון חזר באוזניהם על דברי ה׳ למשה, ומשה עשה לעיני העם את האותות שה׳ נתן בידיו. ככתוב: ״ויעש האותות, לעיני העם. ויאמן העם; וישמעו כי פקד יהוה את בני ישראל, וכי ראה את ענים, ויקדו, וישתחוו.״ (פס׳ 31).PP 192.1

הקדוש ברוך הוא אף ציווה על משה למסור את דבריו למלך מצרים. שני האחים נכנסו לארמון פרעה בתור נציגיו של מלך מלכי המלכים, ודיברו בשמו. ככתוב: ״ויאמרו, אל פרעה: ׳כה אמר יהוה, אלוהי ישראל, שלח את עמי, ויחגו לי במדבר.׳״ (שמות ה׳:1).PP 192.2

״ויאמר פרעה: ׳מי יהוה אשר אשמע בקולו, לשלוח את ישראל? לא ידעתי את יהוה, וגם את ישראל לא אשלח.״PP 192.3

הם השיבו לו: ״אלוהי העברים נקרא עלינו; נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלוהינו , פן יפגענו, בדבר או בחרב.״PP 192.4

השמועה על הבשורות שבפיהם ועל העניין הרב שעוררו בקרב העם, הגיעה לאוזני המלך טרם פגישתו עימם. חמתו בערה בו. הוא פנה אליהם ואמר: ״למה משה ואהרן, תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלתיכם.״ כאשר הגה בנזק הכלכלי שכבר נגרם לממלכה, בשל התערבותם של שני הזרים, הוסיף פרעה ואמר: ״הן רבים עתה עם הארץ; והשבתם אתם מסבלתם.״PP 192.5

בתקופת השעבוד איבדו בני ישראל חלק מן הידע על תורת ה׳, ואף נטשו את מצוותיו. השבת חוללה בדרך כלל, שכן הלחץ מצד נוגשי העם לא איפשר את שמירתה. אך משה הראה לעמו כי ציות לה׳ הוא תנאי ראשון לחירות; מאמצי העם לשמור את השבת לא נעלמו מעיני נוגשיהם.PP 192.6

המלך הזועם חשד כי בני ישראל זוממים מרד כדי להשתחרר מן השעבוד. חוסר נאמנות הוא פרי של עצלות ובטלה; לכן, הוא ידאג שלא יישאר להם פנאי לתכנון מזימות מסוכנות. מייד נקט אמצעים כדי להדק את כבליהם ולדכא את רוח העצמאות שלהם. בו ביום, הוציא המלך צווים שגזרו כי עבודת הפרך תהיה קשה ואכזרית יותר מאי פעם. במצרים רווח השימוש בלבנים שיובשו בשמש; קירות הארמונות וההיכלות היפים ביותר נבנו מהן, ואחר כך חופו באבן; ייצור הלבנים העסיק מספר רב של עבדים. הלבנים נעשו מטיט ומחתיכות קטנות של תבן כדי לחזקן. מכיוון שנדרשו כמויות גדולות של תבן לייצור הלבנים, ציווה עתה המלך על נוגשי העם לחדול לספק את התבן. הוא הורה על העבדים לצאת וללקטו בעצמם, אך להמשיך ולייצר כמות זהה של לבנים.PP 193.1

הגזרה גרמה סבל רב לבני ישראל ברחבי מצרים. הפקידים המצרים מינו נוגשים עבריים שיפקחו על העם; הם היו אחראים על עבודת העבדים ועל התפוקה היומית. במצוות המלך, התפזרו העבדים העברים בכל רחבי הארץ כדי ללקט קש במקום תבן, אך גילו כי נבצר מהם למלא את המכסה הרגילה שהוטלה עליהם. שוטרי בני ישראל הוכו בשל כך באכזריות בידי הנוגשים המצרים.PP 193.2

שוטרי בני ישראל הניחו כי היחס האכזר נבע מנוגשיהם המצרים ולא מן המלך, ולפיכך באו אל פרעה כדי לקבול בפניו. מחאתם זכתה ללעג מפיו: ״נרפים אתם, נרפים; על כן אתם אומרים, נלכה נזבחה ליהוה.״ המלך ציווה עליהם לשוב לעבודתם, והכריז כי הגזרה לא תתבטל וכי לא יקל על סבלותיהם. עם שובם פגשו את משה ואהרון וזעקו בפניהם: ״ירא יהוה עליכם וישפט, אשר הבאשתם את ריחנו, בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם, להרגנו.״PP 193.3

משה שמע את התוכחות ונעצב אל ליבו. סבלות העם גברו. בכל רחבי מצרים נשמעה זעקת ייאוש מפי צעירים וזקנים, וכולם האשימו את משה בהרעת מצבם. במרירות ליבו בא משה לפני ה׳ וזעק: ״אדוני, למה הרעתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה, לדבר בשמך, והרע, לעם הזה; והצל לא הצלת, את עמך.״ ה׳ השיב: ״עתה תראה, אשר אעשה לפורעה: כי ביד חזקה, ישלחם, וביד חזקה, יגרשם מארצו.״ הקדוש ברוך הוא שב והזכיר למשה את הברית שכרת עם אבותיו, והבטיח לקיימה.PP 193.4

במרוצת שנות העבדות במצרים היו בקרב בני ישראל אנשים שדבקו בעבודת ה׳.PP 193.5

הם הצטערו וכאבו מאוד כאשר ראו את ילדיהם חוזים מדי יום במעשי התועבה של עובדי האלילים, ואפילו משתחווים אל אליליהם. במצוקתם זעקו אל ה׳ שיושיעם מעול המצרים, כדי שישתחררו מן ההשפעה המשחיתה של עבודת האלילים. הם לא הסתירו את אמונתם, אלא הכריזו באוזני המצרים כי הם סוגדים לבורא השמיים והארץ, האל האמיתי האחד והיחיד, אלוהים-חיים. הם שבו וסיפרו על הראיות לקיומו ולגבורתו, החל מסיפור בראשית ועד ימי יעקב. כך זכו המצרים להזדמנות להתוודע אל דת העברים; אולם, הם דחו בבוז את תורת עבדיהם, וניסו לפתות את עובדי ה׳ לנטוש את עבודת ה׳; תחילה הבטיחו לתגמלם, אך משנכשלו עברו לאיומים ולמעשי אכזריות.PP 193.6

זקני ישראל השתדלו לשמר בקרב אחיהם את גחלת האמונה הדועכת. הם שבו וחזרו באוזניהם על ההבטחות שניתנו לאבות האומה, ועל הנבואות שניבא יוסף לפני מותו, אשר חזו את שחרורם משעבוד מצרים. היו אנשים שהקשיבו לדבריהם והאמינו. אחרים, שהתמקדו בנסיבות, סירבו להאמין ולקוות. המצרים שדווחו על הלך הרוח בקרב עבדיהם, לעגו לציפיותיהם והתכחשו בלעג לכוחו של אלוהי ישראל. הם הצביעו על מצבו של העם, על היותם אומה של עבדים, ואמרו בבוז: ״אם האל שלכם באמת צדיק ורחום וכוחו גדול מכוחם של אלי מצרים, מדוע אינו משחרר אתכם מחיי עבדות?״ במקביל, הם הצביעו על מצבה הנעלה של האומה המצרית. המצרים עבדו אלילים שנחשבו כוזבים בעיני בני ישראל, אך היו אומה עשירה וחזקה. הם הכריזו כי אליליהם בירכו אותם והעניקו להם את בני ישראל בתור עבדים, והתפארו בכוחם לדכא ולהשמיד את עובדי ה׳. פרעה עצמו התרברב ואמר כי אין בכוחו של אלוהי העברים לשחררם מידיו.PP 194.1

מילים אלו ניפצו את תקוותיהם של רבים מבני ישראל. מצבם דמה בעיניהם לתמונת המצב העגומה שהמצרים ציירו בפניהם. אכן, הם היו עבדים, נגזר עליהם לסבול מידם הקשה והאכזרית של נוגשיהם, ולשאת את כל הגזרות שבוחרים להטיל עליהם. בניהם נרדפו ונרצחו וחייהם שלהם הפכו לסבל. אולם, הם עבדו את אלוהי השמיים. אם ה׳ הוא באמת אל עליון, הוא לא יפקירם לשעבוד בידי עובדי אלילים. אך יראי ה׳ הבינו את האמת: משום שבני ישראל נטשו את ה׳, משום שנטו להתבולל באומות אליליות באמצעות נישואים ונסחפו לעבודת אלילים בעצמם - ה׳ הניח להם להפוך לעבדים; לכן הם הבטיחו בסוד באוזני אחיהם, כי ה׳ ישבור במהרה את עול השעבוד.PP 194.2

בני ישראל ציפו להשתחרר מעול השעבוד מבלי שיצטרכו לעבור מבחן לאמונתם,PP 194.3

או לסבול קשיים או תלאות. אך הם עדיין לא היו מוכנים לקראת חירותם. אמונתם באלוהים הייתה קלושה, והם לא היו מוכנים לשאת את סבלותיהם באורך רוח, עד שה׳ יראה לנכון לפעול בעבורם. רבים היו מרוצים ממצבם, והעדיפו את השעבוד על פני הקשיים הכרוכים בהגירה לארץ זרה; המנהגים של חלק מבני העם דמו כל כך לאלה של המצרים, עד שהם העדיפו להישאר במצרים. לפיכך, ה׳ לא הוציא את ישראל מעבדות לחירות לאחר המכה הראשונה שהנחית על מצרים, אשר באמצעותה הפגין את כוחו בפני פרעה. ה׳ שלט ביד חזקה במהלך האירועים, וזאת כדי לחזק במלך מצרים את רוח הרודנות, וכן כדי להתגלות בפני עמו. כאשר בני ישראל יחזו בצדק האל, בגבורתו ובאהבתו, הם ייאותו לעזוב את מצרים מרצונם ולהתמסר לעבודת ה׳. משימתו של משה הייתה קלה בהרבה אלמלא הפכו רבים מבני ישראל מושחתים כל כך, עד כי סירבו לעזוב את מצרים ה׳ ציווה על משה לשוב אל העם, לחזור באוזניהם על הבטחת הגאולה, ולטעת בליבם מחדש את הוודאות על חסדו. משה פנה אל בני עמו ודיבר באוזניהם כפי שצווה, אך הם סירבו להקשיב. ככתוב: ״ולא שמעו, אל משה, מקצר רוח, ומעבודה קשה.״ ה׳ שב וציווה על משה:״ דבר אל פרעה מלך מצרים; וישלח את בני ישראל, מארצו.״ משה השיב מתוך רפיון ידיים: ״הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה? ואני ערל שפתים.״ ה׳ הורה לו לקחת עימו את אהרון, לבוא בפני פרעה ולשוב ולדרוש ממנו ״להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.״PP 194.4

ה׳ הבהיר למשה כי פרעה לא ייאות לשלחם, עד אשר יעשה בגבורתו שפטים גדולים במצרים וישחרר את ישראל באותות, במופתים וביד חזקה. טרם יכה ה׳ את מצרים, משה אמור להבהיר לפרעה את טיבה ותוצאותיה של כל אחת ואחת מן המכות, וזאת כדי להעניק למלך הזדמנות להציל את עצמו ואת עמו. אחרי כל מכה שתיפול על מצרים ללא היענות מצד המלך, תבוא מכה קשה יותר, עד אשר ליבו הקשה של פרעה ייכנע, והוא יכיר בבורא השמיים והארץ בתור אלוהי האמת, אלוהים-חיים. ה׳ ייתן למצרים הזדמנות להיווכח בחוסר התועלת של מושליהם הפועלים בניגוד למצוותיו, וכן בחולשת אליליהם. ה׳ יעניש את המצרים על אלילותם, ויצמית את התרברבותם על הברכות שאליליהם חסרי החיים הרעיפו עליהם. בדרך זו, אלוהים ירומם את שמו, אומות אחרות שישמעו על גבורתו יתחלחלו לשמע המופתים שחולל, ועם ה׳ ינטוש את עבודת האלילים ויעבוד את ה׳ בכל ליבו ומאודו.PP 195.1

משה ואהרון שבו אל אולמות המלכות המפוארים של מלך מצרים. שם, מוקפים בעמודים גבוהים, קישוטים נוצצים, ציורים מרהיבים וצלמי אלילים, עמדו שני נציגיה של אומת העבדים לפני מלכה של הממלכה החזקה ביותר עלי אדמות, ומסרו למלך את צו ה׳ לשחרר את עמו. המלך דרש מהם לחולל נס שיעיד כי הם שליחי האל. ה׳ הנחה את משה ואהרון כיצד ינהגו כאשר המלך ידרוש מהם מופת. אהרון לקח את מטהו והשליך אותו לפני פרעה. המטה הפך לתנין. פרעה זימן אליו את ״חךטמי מצרים״, הם החכמים והמכשפים אשר השליכו ״איש מטהו, ויהיו לתנינם; !ייבלע מטה אהרן, את מטתם.״ המלך שהקשה את ליבו והפך נחוש יותר, הכריז כי כוחם של מכשפיו זהה לכוחם של משה ואהרון; הוא טען כי משרתי ה׳ אינם אלא מתחזים והתבצר בהתנגדותו. אך למרות שבז לדבריהם ריסנה אותו גבורת ה׳ ומנעה ממנו לפגוע בהם.PP 195.2

הייתה זו יד ה׳ - לא יד אדם או כוחם של משה ואהרון, אשר חוללה את המופתים שעשו לפני פרעה. אותות ומופתים אלה נועדו לשכנע את פרעה כי ה׳, ״אהיה״, האל הכביר שלח את משה, וכי המלך חייב לשלח את ישראל כדי שיעבדו את ה׳ במדבר. חרטומי מצרים עשו אף הם אותות ומופתים; הם לא חוללו אותם רק באמצעות כוחם-הם, אלא על ידי כוחו של השטן שסייע בידם לזייף את מופתי ה׳.PP 195.3

אך החרטומים לא הצליחו באמת להפוך את מטותיהם לתנינים; באמצעות כישופיהם ובסיוע מן השטן, המתעתע הגדול, עלה בידם ליצור מראה כזה. נבצר מן השטן להפוך את המטות לתנינים חיים. שר הרוע, על אף שניחן בכל החוכמה והעוצמה של מלאך שסרח, אין בכוחו לברוא או להעניק חיים; זכות מיוחדת זו שמורה לאלוהים בלבד. אולם השטן עשה כמיטב יכולתו והצליח ליצור זיוף. בעיני הצופים, המטות נראו כתנינים. פרעה ואנשיו האמינו כי הם חוזים בתנינים חיים, שכן הללו לא נראו שונים מן התנין של משה. על אף שה׳ גרם לתנין של משה לבלוע את התנינים המזויפים של החרטומים, הדבר נחשב בעיני פרעה כלא יותר מסוג של כישוף שעלה על זה של חרטומיו.PP 196.1

פרעה ביקש להצדיק את קשי עורפו, כלומר את סירובו לציית לצו האלוהי, ולפיכך חיפש תואנה כדי לזלזל בנסים שאלוהים חולל באמצעות משה. השטן העניק לו את מבוקשו. הכישוף שהשטן חולל באמצעות החרטומים גרם למצרים להאמין כי משה ואהרון הם רק מכשפים, וכי המסר שנשאו אינו ראוי לכבוד היאה לדברי אלוהים חיים. כך השיג מעשה הזיוף של השטן את תכליתו, שכן הדבר עודד את המצרים להתמיד במרים, ואף גרם לפרעה להקשות את ליבו ולסרב להאמין בעליונות ה׳. השטן אף קיווה להחליש את אמונת משה ואהרון בשליחותם האלוהית, כדי שהאמצעים בהם נקט יצליחו. הוא לא חפץ שבני ישראל ייצאו לחופשי כדי לעבוד את אלוהים-חיים.PP 196.2

אולם, לנסיך האופל היה מניע עמוק יותר בהפגנת המופתים הללו באמצעות חרטומי מצרים. הוא ידע היטב כי משה, אשר נועד לשבור את עול השעבוד מעל צוואר בני ישראל, מייצג את המשיח, זה עתיד לשבור את שלטון החטא על האנושות. הוא ידע כי כאשר המשיח יופיע, הוא יחולל נסים ומופתים כבירים שיעידו בפני העולם כי נשלח מאת האלוהים. השטן חרד לכוחו שלו. באמצעות זיוף הנס שאלוהים חולל ביד משה, הוא קיווה לא רק למנוע את צאת ישראל מעבדות לחירות, אלא אף להשפיע על הדורות הבאים לפקפק בנסי המשיח. השטן שואף ללא הרף לזייף את פועלו של המשיח, ותחת זאת לכונן את שלטונו שלו ולתבוע את דרישותיו. מטרתו היא להוביל את בני האדם למסקנה, כי הנסים שחולל ישוע נבעו מכוח וממיומנות אנוש בלבד. בדרך זו הוא מערער את האמונה במשיח בתור בן האלוהים בלבבותיהם של אנשים רבים, ומדיחם לסרב להצעות חסד ה׳ הטמונות בתוכנית הגאולה.PP 196.3

משה ואהרון צוו להתייצב למחרת בבוקר על שפת היאור, שם נהג המלך לטייל. הנילוס השופע, המשקה את כל ארץ מצרים, מקור פוריותה ועושרה של מצרים, שימש מושא סגידתם של המצרים. פרעה הגיע מדי בוקר אל הנהר כדי לסגוד אליו. כאן שבו האחים וחזרו באוזני המלך על מסר ה׳. אז נטו את המטה שבידם על מי הנילוס והיכו על המים. מי הנהר הקדוש הפכו לדם, הדגה מתה וצחנת ריקבון עלתה מן הנהר. מי השתייה, שנשמרו בבתים במכלים, הפכו אף הם לדם. אולם, ״ויעשו כן חרטומי מצרים, בלטיהם... ויפן פרעה, ויבא אל ביתו; ולא שת לבו, גם לזאת.״ מכת הדם נמשכה שבעה ימים, אך לא הניבה תוצאות.PP 196.4

שוב הוכו מי הנהרות והאגמים במטה משה ואהרון, ומן המים עלו צפרדעים וכיסו את כל ארץ מצרים. הם פשטו על הבתים, התנחלו בחדרי השינה, ואפילו שרצו בתנורים ובכלים שתפח בהם הבצק. הצפרדע נחשבה קדושה בעיני המצרים ולכן לא הרגוה; אולם מזיקים חלקלקים אלו הפכו למפגע בלתי נסבל. הם שרצו אפילו בארמון, והמלך השתוקק בקוצר רוח לסילוקם. גם החרטומים הצליחו להעלות צפרדעים על הארץ, אך נבצר מהם לסלקם. כאשר נוכח בכך המלך, ליבו נכנע במידת-מה. הוא זימן אליו את משה ואהרון ואמר: ״העתירו אל יהוה, ויסר הצפרדעים, ממני ומעמי ; ואשלחה, את העם, ויזבחו, ליהוה.״ משה הזכיר לפרעה את דברי הרהב שלו. עתה ביקש משה מפרעה לקבוע את המועד שבו משה ואהרון יעתרו לה׳ כדי להסיר את מכת הצפרדעים. המלך בחר ביום המחרת, שכן בסתר ליבו קיווה כי הצפרדעים ייעלמו מעצמם, וכך הוא יינצל מן ההשפלה המרה של כניעה לאלוהי ישראל. אך מכת הצפרדעים נמשכה עד למועד שקבע המלך. או אז, כל הצפרדעים ששרצו על פני האדמה ברחבי מצרים מתו, והארץ נמלאה בצחנת פגריהם המבאישים.PP 197.1

ה׳ בגבורתו יכול היה להפוך את הצפרדעים לעפר בן רגע, אך הוא לא נהג כך. זאת כדי שהמלך ואנשיו לא יכריזו כי מדובר בכישוף או במעשה קסמים, בדומה למעשי החרטומים. תחת זאת, הצפרדעים מתו ופגריהם נצברו לערמות. הייתה זו ההוכחה לחוסר התועלת שבמחשבת ההבל של המלך ואנשיו. היינו: שמכת הצפרדעים אינה תוצאה של כישוף אלא עונש מידי אלוהי השמיים.PP 197.2

״וירא פרעה, כי היתה הרוחה, והכבד את לבו, ולא שמע אלהם.״ עתה נטה אהרון את מטהו במצוות ה׳, ועפר הארץ הפך לכינים בכל ארץ מצרים. פרעה זימן אליו את החרטומים וביקש שיעשו כמעשה אהרון, אך הדבר נבצר מהם. גבורת ה׳ גברה על פועלו של השטן. החרטומים הודו בזה בעצמם: ״אצבע אלוהים הוא,״ אך הדבר לא שינה את עמדת פרעה שהמשיך להקשות את לבו.PP 197.3

לאחר שפרעה לא שעה לבקשות ולאזהרות ניחתה מכה נוספת על מצרים. מועד התרחשותה הוכרז מראש, וזאת כדי שהמצרים לא יוכלו לטעון כי מדובר ביד המקרה. זבובים מילאו את הבתים ושרצו בנחילים על פני האדמה. ככתוב: ״ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ, מפני הערב.״ היו אלה זבובים גדולים וארסיים שעקיצתם מכאיבה מאוד, הן לאדם והן לבעלי החיים. אולם כפי שנובא מראש, מכת הערוב לא ניחתה על ארץ גושן.PP 197.4

עתה הציע פרעה לבני ישראל לזבוח לאלוהיהם במצרים, אך משה ואהרון סירבו לקבל את תנאיו. ״ויאמר משה: ׳לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים, נזבח ליהוה אלוהינו: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו?׳״ בעלי החיים שבני ישראל היו אמורים לזבוח לה׳ נחשבו קדושים בעיני המצרים; יראת הכבוד שהמצרים רחשו לבעלי חיים אלו הייתה גדולה כל כך, עד כי הריגתם אפילו בשגגה נחשבה פשע שעונשו מוות. נבצר מן העברים לזבוח לה׳ בארץ מצרים מבלי לפגוע בבני העם המצרי. משה שב וביקש מפרעה להניח לבני ישראל לצאת למסע בן שלושה ימים במדבר. פרעה ניאות לבקשתו, והתחנן בפני עבדי ה׳ לעתור לפני אלוהים בעבורו כדי שמכת הערוב תוסר מארצו. הם הבטיחו לעשות זאת, אך התרו בפניו שלא ירמה אותם, היינו, שלא יוסיף להבטיח ולא לקיים. מכת הערוב הוסרה, אך בשל מריו המתמשך של פרעה הפך ליבו קשה והוא התמיד בסירובו להיכנע לדרישתם.PP 197.5

מכה נוראה יותר באה בעקבות סירובו של פרעה - מגפת הדבר פגעה בכל המקנה שבשדות מצרים. הן בעלי החיים המקודשים והן בהמות המשא - בקר וצאן, סוסים, חמורים וגמלים, הושמדו במגפה. ה׳ הכריז מפורשות ביד משה כי מכת הדבר לא תפגע במקנה העברים; פרעה שלח את עבדיו אל בתי בני ישראל כדי לוודא זאת, ונוכח באמיתות ההכרזה. ככתוב: ״וישלח פרעה, והנה לא תת ממקנה ישראל, עד אחד.״ אך בעיקשותו הרבה הוא המשיך להקשות את לבו.PP 198.1

לאחר מכן, צווה משה לקחת אפר כבשן ולזרוק אותו ״השמימה, לעיני פרעה.״ היה זה מעשה בעל משמעות עמוקה. ארבע מאות שנים קודם לכן, אלוהים הראה לאברהם באמצעות תנור העשן ולפיד האש את שעבוד עמו שיתרחש בעתיד. הוא הכריז כי יכה את הגוי שישעבד את עמו בשפטים רבים, ויוציא את בני ישראל לחופשי עם רכוש רב. והנה עתה, נמקה ישראל זה זמן רב בכור הייסורים של מצרים. מעשהו של משה היה בגדר הבטחה לבני ישראל, כי אלוהים זוכר את בריתו וכי מועד חירותם הגיע.PP 198.2

לאחר זריקת האפר השמיימה התפזרו חלקיקיו הזעירים בכל ארץ מצרים. כשנחתו על בני האדם ועל הבהמות הפכו ל״שחין אבעבועות, פרח, באדם ובבהמה.״ עד כה, כוהני וחרטומי מצרים עודדו את פרעה להתמיד בעיקשותו, אך עתה פגעה המכה אפילו בהם. לאחר שנוגעו במגפה הנוראה והמייסרת ונוכחו כי כוחם, שבו התרברבו, הפך אותם למשל ולשנינה, נבצר מהם להמשיך להילחם באלוהי ישראל. האומה כולה נוכחה כי נהגה בטפשות כאשר שמה מבטחה בחרטומים, שכן אין בכוחם להגן אפילו על עצמם.PP 198.3

אך פרעה המשיך להקשות את לבו, אפילו יותר מבעבר. עתה שלח אליו ה׳ מסר נוסף: ״כי בפעם הזאת, אני שולח את כל מגפתי אל לבך, ובעבדיך, ובעמך - בעבור תדע, כי איו כמוני בכל-הארץ... ואולם, בעבור זאת העמדתיך, בעבור, הראתך את כוחי.״ אין זאת שאלוהים העניק לפרעה חיים לשם תכלית זו )כדי לפקוד אותו במגפות), אך יד ההשגחה כיוונה לכך שהוא יישב על כס המלכות בדיוק בשעה היעודה לשחרור ישראל.PP 198.4

רודן יהיר זה איבד את חסד ה׳ בשל פשעיו, אך הוא נותר בחיים כדי שה׳ יגלה את מופתיו בארץ מצרים בתגובה לקשי עורפו. יד ההשגחה היא המכוונת תמיד את מהלך האירועים. לדוגמה, ה׳ היה יכול להמליך מלך רחום יותר, אחד שלא היה מעז לעמוד בפני ידו החזקה שחוללה את המופתים הכבירים. אך אילו עשה זאת, מטרותיו לא היו מושגות. תחת זאת, הניח ה׳ לבני עמו לסבול מידי המצרים, כדי שיבינו לאשורה את ההשפעה המשחיתה של עבודת האלילים. וכך, בדרך בה נהג ה׳ בפרעה, הוא הפגין את שנאתו לאלילות ואת ידו החזקה השופטת מעשי דיכוי ואכזריות.PP 199.1

ה׳ הכריז בנוגע לפרעה: ״ואני אחזק את לבו, ולא ישלח את העם.״ (שמות ד:21).PP 199.2

ה׳ לא הקשה את לב המלך באמצעות כוח על-טבעי. הוא העניק לפרעה את הראיה החותכת ביותר לכוחו העליון, אך המלך בעיקשותו סירב לראות זאת. כל מכה שנחתה על מצרים מידי גבורת ה׳, שהמלך לא שעה לה, הפכה אותו נחוש יותר במריו. המרי שנזרע בלב המלך כאשר סירב להאמין בנס הראשון, הניב עתה את יבולו. הוא נותר מבוצר בעמדתו, וככל שהפך עיקש יותר, כך הפך ליבו קשה יותר. עד אשר הובהל לחזות בפניהם הקרות והמתות של בכורי מצרים.PP 199.3

אלוהים מדבר אל בני האדם באמצעות עבדיו, ומעניק להם אזהרות ותוכחות על חטאיהם. הוא מעניק לכל אדם ואדם הזדמנות לתקן את דרכיו הרעות, בטרם יישחת אופיו. אך כאשר האדם מסרב להקשיב לתוכחות ולתקן את דרכיו, יד הגבורה לא תניע אותו מן הדרך שאליה פנה. אדם כזה יגלה כי קל לו יותר להמשיך בדרכו הרעה, והוא מקשה את ליבו נגד השפעת רוח הקודש. לאחר שידחה את אור האלוהים פעם נוספת, אפילו כוח בעל השפעה גדולה יותר לא יועיל כדי להטביע בו רושם בל יימחה.PP 199.4

אדם שנכנע פעם אחת לפיתוי, ייכנע בקלות רבה יותר בפעם הבאה. בכל פעם בה הוא שב וחוטא, הדבר מחליש את כוח התנגדותו, מעוור את עיניו ומחניק את אמונתו. כל זרע של התמכרות לחטא שנזרע בליבו יישא פרי. אלוהים לא יחולל נס כדי למנוע את קציר פרי החטא. ״כי מה שאדם זורע, את זאת גם יקצר.״ )אל הגלטים ו:7). אדם הכופר בה׳ בעזות מצח ומפגין שוויון נפש לאמת האלוהית, יקצור את פרי הזרע שזרע במו ידיו. בדרך זו, המוני בני אדם מגיעים למצב שבו הם מקשיבים באדישות מוחלטת לאמיתות ה׳, אשר בעבר עוררו את נשמתם. הם זרעו בליבם זרעי התנגדות לאמת או התעלמות מן האמת, המניבים עתה את הפרי הבאוש שהם קוצרים.PP 199.5

ישנם אנשים המשקיטים את מצפונם במחשבה כי יצליחו לשנות את דרכם הרעה כאשר יחפצו בכך. הם סבורים כי יוכלו להקל ראש בחסד ה׳, ועם זאת לחסות שוב ושוב באורו. אנשים אלה פוסעים בדרך זו על אחריותם בלבד. הם סבורים כי לאחר שצידדו בכל כוחם ומאודם בשטן - המורד הגדול, יעלה בידם להחליף את אדונם בן רגע, כאשר סכנה גדולה תסגור עליהם. אך לא קל לעשות זאת. הניסיון, החינוך וחיי התמכרות לחטא עיצבו וקיבעו את אופיים, עד כי אינם מסוגלים להידמות לישוע. אלמלא זרח האור על דרכם, היה המצב שונה. ה׳ עשוי בחסדו להתערב ולהעניק להם הזדמנות לקבל את חסדיו; אך לאחר ששבו ודחו את אורו ואף בזו לו, הוא ייסוג מדרכם לבסוף.PP 199.6

מכת הברד הייתה המכה הבאה שאיימה על פרעה. ה׳ הזהירו מראש: ״ועתה, שלח העז את מקנך, ואת כל אשר לך, בשדה: כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה, ולא יאסף הביתה, הרד עלהם הברד, ומתו.״ גשם או ברד הם תופעה נדירה במצרים. סערה כה כבדה כפי שנובאה בדבר ה׳, לא ארעה בה מעולם. החדשות נפוצו במהירות, והמצרים שהאמינו לדבר ה׳ אספו את מקניהם מן השדות. אך אלה שבזו לאזהרת ה׳ השאירו את מקניהם בשדה. במכה זו שהיכה את מצרים, הפגין ה׳ את חסדו, שכן נתן למצרים הזדמנות להאמין ולציית לדברו. כך נודע כמה אנשים החלו לירוא את ה׳ בעקבות התגלות ידו החזקה.PP 200.1

הסערה הכבדה אירעה כפי שנובא בדבר ה׳: ״ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאד, אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים, מאז היתה לגוי. ויך הברד בכל ארץ מצרים, את כל אשר בשדה, מאדם, ועד בהמה; ואת כל עשב השדה הכה הברד, ואת כל עץ השדה שבר.״ המלאך המשחית זרע הרס ושממה בכל מקום בו עבר. רק ארץ גושן לא ניזוקה, שכן הברד פסח עליה. בדרך זו נוכחו המצרים כי הארץ נתונה תחת ידו של אלוהים-חיים, כי איתני הטבע מצייתים לקולו של ה׳, וכי הביטחון היחיד טמון בציות לה׳.PP 200.2

המצרים כולם התחלחלו לנוכח משפט ה׳ הנורא שנשפך עליהם. פרעה מיהר לקרוא למשה ולאהרון, וזעק בפניהם: ״חטאתי הפעם: יהוה, הצדיק, ואני ועמי, הרשעים. העתירו, ?אל יהיה, ורב, מהית קלת אלוהים וברד; ואשלחה אתכם, ולא תספון לעמוד.״ משה השיב לו: ״כצאתי את העיר, אפריש את כפי אל יהוה; הקלות יחדלון, והברד לא יהיה עוד, למען תדע, כי ליהוה הארץ. ואתה, .ועבדיך, ידעתי כי טרם תיראון מפני יהוה אלוהים.״PP 200.3

משה ידע שהמאבק לא הסתיים. התוודותו של פרעה והבטחותיו לא נבעו משינוי קיצוני שחל בו, אלא מתחושות המצוקה והאימה שפקדו אותו. אולם, משה הבטיח להעניק לו את מבוקשו, שכן לא חפץ לתת לו הזדמנות נוספת להקשות את ליבו. משה יצא ללא מורא אל לב הסופה הכבדה, ופרעה ועבדיו היו עדים לגבורת ה׳ שגוננה על עבדו. לאחר שמשה יצא ״את העיר, ויפרש כפיו, אל יהוה; ויחדלו הקלות והברד, ומטר לא נתך ארצה.״ אך עד מהרה פרעה התגבר על פחדיו, ושב והקשה ליבו כבעבר.PP 200.4

אז אמר ה׳ למשה: ״׳בא אל פרעה: כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אותותי אלה, בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי, אשר שמתי בם; וידעתם, כי אני יהוה.׳״ ה׳ הפגין את כוחו כדי לחזק את אמונת ישראל בו בתור אל האמת האחד והיחיד, אלוהים-חיים. בכך שהפגין את יחסו השונה כלפי ישראל וכלפי המצרים, הוא יגרום לכל האומות בכל הזמנים להיווכח כי העברים שאותם שיעבדו ולהם בזו, סוככים תחת ידו.PP 200.5

משה הזהיר את פרעה כי אם יתמיד בעיקשותו, מצרים תוכה במכת ארבה שתכסה את פני האדמה ותכלה את כל הצמחייה שנותרה אחרי מכת הברד; הארבה ימלא את הבתים ואפילו את הארמון עצמו; לדברי משה, מדובר בפורענות בסדר גודל כזה ״אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך, מיום היותם על האדמה עד היום הזה.״PP 201.1

בעתה אחזה ביועצי פרעה. מצרים סבלה נזק כבד בשל מות המקנה. רבים מתושביה מתו במכת הברד. העצים והיבולים הושמדו. המצרים איבדו את כל מה שהשיגו באמצעות עבודת הפרך של העברים. האומה כולה עמדה בפני סכנת רעב. אנשי החצר ושרי המלך האיצו בפרעה להיענות לדרישת משה. הם שאלו אותו בזעם: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים, יעבדו את יהוה אלוהיהם; הטרם תדע, כי אבדה מצרים״PP 201.2

משה ואהרון זומנו שוב אל המלך, ופרעה אמר להם:״ לכו עבדו את יהוה אלוהיכם; מי ומי, ההולכים?״PP 201.3

משה השיב ואמר לו: ״בנערינו ובזקנינו נלך; בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו, נלך; כי חג יהוה, לנו.״PP 201.4

המלך נמלא חמת זעם, וזעק: ״יהי כן יהוה עמכם, כאשר אשלח אתכם, ואת טפכם; ראו, כי רעה נגד פניכם. לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את יהוה, כי אתה, אתם מבקשים.״ פרעה עשה כל מאמץ כדי לכלות את בני ישראל בעבודת פרך. עתה העמיד פנים שהוא מתעניין ברווחת העם ודואג לטובת הילדים. מטרתו האמיתית הייתה לשמור את הנשים והילדים כעירבון לשובם של הגברים.PP 201.5

עתה היטה משה את מטהו על ארץ מצרים. רוח מזרחית נשבה ונשאה עימה את הארבה. ״ויעל הארבה, על כל ארץ מצרים, וינח, בכל גבול מצרים, כבד מאד; לפניו לא היה כן ארבה כמוהו, ואחריו לא יהיה כן.״ הארבה כיסה את עין השמיים עד שהארץ כולה החשיכה, והמזיקים חיסלו את כל הירק שנותר על פני האדמה. פרעה מיהר לזמן אליו את נביאי ה׳, ואמר להם: ״חטאתי ליהוה אלוהיכם ולכם. ועתה, שא נא חטאתי אך הפעם, והעתירו, ליהוה אלוהיכם; ויסר, מעלי, רק, את המות הזה״ הם נעתרו לבקשתו והתפללו לה׳. עתה נשבה רוח מערבית עזה שנשאה את כל הארבה לעבר ים סוף. פרעה שב והכביד את ליבו, נחוש בהחלטתו העיקשת.PP 201.6

המצרים כמעט אמרו נואש. המכות שניחתו עליהם עד כה היו קשות מנשוא, והם נמלאו פחד עז מפני העתיד. האומה כולה סגדה לפרעה בתור נציג של אליליהם. אך עתה רבים השתכנעו כי פרעה חותר נגד האל - המושל באיתני הטבע והופך אותם למשרתיו הצייתנים. העבדים העבריים שניצלו בנס מן המכות שפקדו את מצרים, הפכו בטוחים וסמוכים בגאולתם. פחד אחז בלב המצרים; הם חששו פן האומה המשועבדת תקום ותינקם מהם על העוולות שעשו לה. בכל מקום שאלו האנשים בנשימה עצורה: מהי המכה הבאה שתנחת עלינו?PP 201.7

לפתע חשכה הארץ. העלטה הייתה אפלה וכבדה כל כך, עד שנדמה כי ניתן למששה בידיים. ככתוב: ״ויהי חושך, על ארץ מצרים; וימש חושך.״ לא רק האור נשלל מן האנשים, אף האוויר הפך מעיק והקשה על הנשימה. המצרים ״לא ,ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים; ולכל בני ישראל היה אור במושבתם.״ השמש והירח היו מושא סגידתם של המצרים; העלטה המסתורית שאפפה אותם ואת אליליהם, הייתה מכה מידי האל. אותו אל שנטה את חסדו על אומת העבדים ופעל למענה. אך מכה זו, איומה ככל שתהיה, הייתה ראיה לרחמי ה׳ ולחוסר רצונו להשמיד את בני האדם. ה׳ ביקש להעניק למצרים פרק זמן נוסף כדי שיהגו במעשיהם וישובו בתשובה, טרם יביא עליהם את המכה האחרונה והנוראה מכולן.PP 202.1

הפחד שאחז בפרעה הוציא לבסוף הודאה נוספת מפיו. בתום יום העלטה השלישי זימן אליו את משה ונתן את הסכמתו לצאת העם למדבר, בתנאי שהבקר והצאן של בני ישראל יישארו במצרים. אולם משה תבע בנחישות: ״וגם מקננו ילך עמנו, לא תשאר פרסה, כי ממנו נקח לעבד את יהוה אלוהינו; ואנחנו׳ לא נדע, מה נעבוד את יהוה, עד באנו, שמה.״ חמתו של פרעה בערה בו. הוא התפרץ בזעם בלתי נשלט: ״לך מעלי; השמר לך, אל תסף ראות פני, כי ביום ראתך פני, ותמות.״ משה השיב לפרעה: ״כן דברת, לא אסף עוד, ראות פניך.״PP 202.2

״גם האיש משה, גדול מאד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה, ובעיני העם.״ המצרים רחשו יראת כבוד למשה. המלך לא העז לפגוע בו לרעה, שכן המצרים נוכחו כי רק בכוחו להסיר את המכות. העם המצרי השתוקק שהמלך יתיר לבני ישראל לעזוב את מצרים, אך המלך וכוהניו היו אלה שהתנגדו לבקשותיו האחרונות של משה.PP 202.3

2. קרא הערה 2 בנספחPP 202.4