Loading...
Larger font
Smaller font
Copy
Print
Contents

העימות הגדול

 - Contents
  • Results
  • Related
  • Featured
No results found for: "".
  • Weighted Relevancy
  • Content Sequence
  • Relevancy
  • Earliest First
  • Latest First
    Larger font
    Smaller font
    Copy
    Print
    Contents

    פרק ג—הכפירה

    שאול השליח ניבא באיגרתו השנייה אל התסלוניקים את הכפירה ש הגדולה שתביא לכינון שלטון האפיפיורות. הוא הכריז כי יום ה’ לא יבוא, ״אם לא תליה בראשונה העזיבה ויתגלה אי® הרשע, בן האבדון, המתקומם ומרומם עצמו על כל הנקרא אלוה או קדש, עד כי .ישב !היכל זזזאלוזים בהצהירו על עצמו שהוא אלהים״ (תסל״ב ב’ 3, 4, 7). יתרה מכך, השליח מזהיר את אחיו: ״וזך סוד הרשע כבר פועל״ (תסל״ב ב’ 3, 4, 7). כבר בימיה הראשונים של הקהילה המשיחית הבחין שאול בתורות השקר שחדרו לקהילה, אשר יסללו את הדרך לשלטון הכנסייה הקתולית הרומית. אט אט, תחילה בהתגנבות ובחשאי, ולאחר מכן ביתר שאת ובגלוי, ילך ויתחזק ״סוד הרשע״, עד שישיג שליטה מלאה על שכלם וליבם של בני האדם, ויפעל את פועלו כדי להתעותם ולעוררם לכפירה. כמעט מבלי משים חדרו מנהגי האלילות לקהילת המשיח. רוח של התפשרות והסתגלות לדרכי העולם רוסנה לזמן מה באמצעות הרדיפות העזות שהקהילה סבלה מידיהם של עובדי האלילים. אך כשהרדיפות שככו והאמונה המשיחית חדרה לתוך היכלות וחצרות מלכים, היא הפנתה עורף לפשטות ולענווה של המשיח ושליחיו, לטובת הפאר והכבוד של הכוהנים והמלכים האליליים; היא החליפה את מצוות תורת ה’ בתיאוריות ומסורות שנהגו ביד אדם. קבלתו של קונסנטינוס את האמונה המשיחית בשם בלבד, וזאת בראשית המאה הרביעית, עוררה שמחה רבה; או אז, העולם, שהתהדר בחסידות למראית עין, צעד קוממיות לתוך בית הקהילה. עתה התקדמה פעולת ההשחתה במהירות. האלילות, שדומה כי נוצחה, הפכה לכוח מנצח. רוח האלילות משלה עתה בכנסייה. תורותיה, פולחניה, טקסיה ואמונותיה הטפלות חדרו לאמונה המשיחית ולעבודת האל של תלמידי המשיח. פשרה זו בין האלילות למשיחיות הביאה להתפתחותו של ״5אי® הרשע״ שנובא בנבואות, אשר ימרה את פי ה’ וירומם עצמו מעליו. השיטה הכבירה של דת השקר היא יצירת המופת של השטן - מפעל כביר המשמש כמצבת זיכרון למאמציו לעלות על כס המלכות כדי למשול בעולם ולהשליט עליו את מרותו. השטן כבר ניסה בעבר לייצר פשרה עם המשיח. הוא בא אל בן האלוהים בשעת הניסיון במדבר וניסה לפתותו; הוא הראה לו את כל ממלכות תבל ואת כבודן, והציע לתיתן בידו אילו רק יכיר בעליונותו כשר האופל. המשיח גער במדיח היומרני ואילץ אותו לעזוב. אך השטן נחל הצלחה רבה יותר כאשר הציג את אותם פיתויים בפני בני האדם. הכנסייה שביקשה לרכוש עושר וכבוד ארצי החלה לחלות את פניהם של שועי ומושלי הארץ, וזאת כדי ליהנות מחסדם ומתמיכתם; אחרי שמאסה במשיח, היא פותתה לכרות ברית עם נציג השטן - הבישוף של רומא. אחת הדוקטרינות הבולטות של הדת הקתולית גורסת שהאפיפיור הוא ראש הכנסייה הנוצרית העולמית, ולפיכך, הוענקה לו סמכות עליונה על הבישופים והכמרים בכל רחבי העולם. זאת ועוד, האפיפיור נטל לעצמו, שלא כדין, את תארי האלוהות. הוא מכנה את עצמו בתואר ״ה’ אלוהים האפיפיור,״ טוען שאינו שוגה לעולם, ודורש מכל בני האדם לחלוק לו כבוד. וכך, אותה טענה שהציג השטן בפני המשיח בשעת הפיתוי במדבר, עדיין נטענת על ידו באמצעות הכנסייה הקתולית הרומית, ואנשים רבים מוכנים ומזומנים לחלוק לו כבוד. אולם יראי ה’ משיבים לטענה יומרנית זו אשר מרהיבה עוז נגד אלוהי השמיים, באותה הדרך שבה המשיח הגיב לפיתויו של האויב הערמומי: ״כתוב: ‘ליהוה אלהי^ תשתחוה ואתו לבדו תעבד'״ (לוקס ד’ 8). אלוהים לא רמז מעולם בדברו על מינויו של אדם כלשהו כראש קהילת המשיח. דוקטרינת העליונות האפיפיורית סותרת באופן מפורש ובוטה את תורת כתבי הקודש. לאפיפיור אין שום כוח על קהילת המשיח, אלא אם כן יחמוס בכוח את כס השלטון. הקתולים התעקשו להאשים את הפרוטסטנטים בכפירה ולנתקם מקהילת המשיח האמיתית. אך דווקא האשמות אלה נכונות לגביהם. הם היו אלה שהורידו את דגל המשיח ונטשו את ״האמונה שנמסרה אחת ולתמיד לקןדושים״ (איגרת יהודה, פס’ 3). השטן יודע היטב כי כתבי הקודש מסייעים לבני האדם לזהות את שקריו ולגבור עליו. אפילו גואל העולם התנגד לפיתוייו באמצעות דבר ה'. בכל אחת ממתקפות הפיתוי הללו הציג המשיח בפני המדיח את מגן האמת הנצחית, כשאמר: ״כתוב...״ ואז, ציטט את הכתובים. הוא עמד בניסיון וסירב לכל הצעה שיצאה מפי אויבו באמצעות החוכמה והסמכות של דבר ה'. השטן רוצה להמשיך לשלוט בבני האדם ולכונן את שלטונם של האפיפיורים חומסי השלטון; לפיכך, הוא מקפיד לשמור על בורותם של בני האדם בכתבי הקודש. כתבי הקודש מרוממים את אלוהים וחושפים בפני בני התמותה את מצבם האמיתי; לפיכך, השטן מנסה להסתיר את האמיתות הקדושות הטמונות בהם. הלך רוח זה אומץ בידי הכנסייה הקתולית הרומית. הפצת כתבי הקודש נאסרה במשך מאות בשנים. על המאמינים חל איסור מוחלט לקרוא בכתבי הקודש או להחזיק אותם בבתיהם; הכמרים והבישופים חסרי המצפון פרשו את תורות כתבי הקודש באופן כזה שאישש את יומרנותם ועזות המצח שלהם. בדרך זו זכה שלטון האפיפיורות להכרה כמעט כלל-עולמית בתור המשנה למלך מלכי המלכים, אשר הוסמך למשול עלי-אדמות על הכנסייה ועל המדינה. לאחר שהשטן הצליח להסיר את אבן הבוחן (דבר ה'), אשר חושפת תורות שקר, הוא עשה כאוות נפשו. הנבואה הכריזה כי האפיפיור ״יחשב לשנות מועדים ומשפט״ (דניאל ז’ 25). פעולה זו תצא לפועל מידית. הנוצרים שביקשו להעניק לנוטשי האלילות תחליף לעבודת האלילים כדי לעודדם לקבל את האמונה המשיחית (בשם בלבד), החדירו לעבודת האל סגידה לאלילים, לקדושים ולשרידים מקודשים. הצו שביסס את שיטת האלילות הזו, כונן בוועידה הכללית (ועידת ניקיאה השנייה שהתכנסה בשנת 787 לספירה). כדי להשלים את חילול הקודש הזה, הכנסייה ברומא העזה לבטל את הדיבר השני בעשרת הדיברות, האוסר על סגידה לפסלים, ואף החליטה לחלק את הדיבר העשירי לשני דיברות, וזאת, כדי לשמר את מספרם המקורי של הדיברות. רוח ההתפשרות עם האלילות סללה את הדרך לזלזול גדול יותר בסמכותו של אלוהי השמיים. השטן נטפל גם לדיבר הרביעי; הוא ניסה לבטל את השבת הקדומה, יום המנוחה שה’ כונן, בירך וקידש (בראשית ב’ 2, 3), ולהחליפה בחג אלילי שנחגג כ״יום שהוקדש לסגידה לשמש״. הניסיון לחולל את השינוי הזה לא התרחש בתחילה בגלוי. במאות הראשונות, כל המשיחיים שמרו את קדושת השבת. הם קינאו לכבוד ה'ומתוך שהאמינו כי תורתו אינה ניתנת לשינוי, הם שמרו בקנאות על קדושת מצוותיה. אך השטן פעל באמצעות סוכניו ומשרתיו בתחכום רב, וזאת כדי להגשים את תכליתו. כדי להסב את תשומת לב המאמינים ליום הראשון בשבוע, הוא כונן ביום הזה חג לכבוד תחיית המשיח. עד כה, ביום הראשון בשבוע נערכו טקסים דתיים, אך הוא עדיין נחשב כיום חג, וקדושת השבת עדיין נשמרה. השטן גרם לרבנים (בתקופה שקדמה לביאת המשיח) להעמיס על השבת שלל צווים ואיסורים חמורים ביותר, וזאת כדי לסלול את הדרך למלאכה שהוא תכנן לבצע. בדרך זו, הוא הפך את שמירת השבת לעול כבד. עתה, הוא ניצל את האור הכוזב שהוא שפך על הדיבר הרביעי, וזאת כדי לבוז לשבת כמנהג יהודי. בזמן שהמשיחיים המשיכו לחגוג את יום א’ כיום חג שמח, גרם להם השטן להכריז על השבת כיום צום, יום קודר של עצבות ויגון; בדרך זו, הם יפגינו את שנאתם ליהדות. בראשית המאה הרביעית, הקיסר קונסטנטינוס הוציא צו שכונן את יום א’ כחג רשמי בכל רחבי האימפריה הרומית. (ראה הערה 1 בנספח). יום השמש שנחגג בידי סוגדי השמש כובד ונחגג עתה בידי הנוצרים; הקיסר ביקש לאחד בין האינטרסים המנוגדים של האלילות והנצרות. בישופי הכנסייה השאפתניים ותאבי הכוח דירבנו אותו לעשות את הצעד הזה; הם האמינו שאם הנוצרים ועובדי האלילים יחגגו את אותו היום, הדבר יעודד את קבלתם של עובדי האלילים את האמונה המשיחית (בשם בלבד), דבר שיעצים את כוחה וכבודה של הכנסייה. אך בזמן שהמשיחיים החלו לקבל את יום א’ כיום מקודש במידת מה, הם עדיין האמינו בשבת האמיתית כיום קודש שכונן בידי ה'והמשיכו לשמור על קדושת השבת בהתאם לדיבר הרביעי. אך אבי השקר טרם השלים את מלאכתו. הוא היה נחוש בדעתו לאסוף את המשיחיים תחת דגלו ולהשליט את כוחו באמצעות המשנה שלו - האפיפיור היהיר, שהתיימר להיות נציגו של המשיח עלי- אדמות. השטן ביצע את תכליתו באמצעות עובדי האלילים שקיבלו את האמונה במשיח באופן חלקי, וכן באמצעות בישופים שאפתניים וחברי כנסיות חומרניים. מעת לעת נערכו ועידות רבות משתתפים, שנציגים מכנסיות בכל רחבי העולם הוזמנו אליהן. כמעט בכל ועידה איבדה השבת מעט מקדושתה וזכתה למעמד נמוך יותר, ואילו יום ראשון רומם. בדרך זו, החג האלילי זכה לבסוף לכבוד והוכרז כיום קודש שכונן בידי אלוהים, בעוד שהשבת הוכרזה כשריד מן היהדות שאבד עליו הכלח, ושומרי השבת הוכרזו כארורים. הכופר הכביר הצליח לרומם עצמו מ״על נזל הנקרא אלוה או קדש״ (תסל״ב ב’ 4). הוא העז לשנות את הדיבר היחיד בתורת ה’ אשר מצביע מפורשות בפני האנושות על קיומו של האל החי האמיתי. אלוהים נחשף בדיבר הרביעי כבורא השמיים והארץ; לפיכך, הוא שונה בתכלית השינוי מאלילי השקר. השבת, שנועדה להנציח את מלאכת הבריאה, קודשה בידי אלוהים כיום מנוחה לאדם. היא נועדה להזכיר לבני האדם את האל החי כבוראם וכמושא הערצתם וסגידתם. השטן חותר לגרום לבני האדם לחדול לדבוק בה’ ולציית לתורתו; לפיכך, הוא מפנה את מאמציו באופן מיוחד נגד הדיבר הרביעי, המצביע על אלוהים בתור הבורא. הפרוטסטנטים גורסים כי תחיית המשיח שחלה ביום ראשון קידשה את היום הזה וכוננה אותו כיום השבת המשיחי. אך לרעיון זה אין שום תימוכין בכתבי הקודש. יום התחייה מעולם לא זכה לכבוד כזה בידי המשיח או שליחיו. כינונו של יום ראשון כיום קודש וכיום המנוחה הנוצרי נבע למעשה מ״סוד הרשע,״ אשר החל לפעול את פעולתו כבר בימיו של שאול השליח (תסל״ב ב’ 7). היכן ומתי אימץ האדון את היום הזה שכונן בידי מוסד האפיפיורות? איזו סיבה תקפה ניתן לתת לשינוי הזה שלא אושש בכתבי הקודש? שלטון האפיפיורות התבסס במאה השישית. כס השלטון הוצב בעיר הבירה של הקיסרות, והבישוף של רומא הוכרז כראש הכנסייה העולמית. האלילות הוחלפה באפיפיורות ובשלטון הכנסייה. ״התנין נתן״ ל״חיה״ ״את כחו ואת כסאו וסמכות רבה״ (ההתגלות י״ג 2; ראה הערה 2 בנספח). זה עתה החל מניין אלף מאתיים ושישים שנות הדיכוי של שלטון האפיפיורות, אשר נובאו בנבואות דניאל וספר ההתגלות (דנ’ ז’ 25; התג’ י״ג 7-5). המשיחיים נאלצו לבחור: לקבל את עולה של הכנסייה על פולחניה ועבודת האל שהנהיגה, או להעביר את חייהם בצינוק, למות בייסורים, במלקות או במכת גרזן. עתה התגשמו דברי ישוע: ״תסגרו על ידי הורים ואחים, קרובים !:חברים, וימיתו מכם; ותהיו שנואים על וזבל בגלל שמי״ (לוקס כ״א 16, 17). רדיפת חסידי המשיח הסלימה ונערכה בזעם רב יותר, והעולם כולו הפך לשדה קרב ענקי. במשך מאות בשנים מצאה קהילת המשיח מפלט בהתבודדות ובאלמוניות. כך אומר הנביא: ״והאשה ברחה לטדבר, אשר שם הוכן לה מקום מאת האלהים, כדי שיכלכלוה !זם אלף ומאתים וששים יום״ (ההתגלות י״ב 6). עלייתה של הכנסייה הקתולית הרומית לשלטון סימנה את ראשית חשכת ימי הביניים. עם התעצמות כוחה של הכנסייה, החשכה הלכה והעמיקה. האמונה במשיח, אבן הפינה האמיתית, הוחלפה באמונה באפיפיור של רומא. במקום לבטוח בבן האלוהים לקבלת מחילה על חטאים וגאולה נצחית, האנשים ביקשו מחילה וגאולה מן האפיפיור ומן הבישופים והכמרים הבכירים שהוסמכו על ידו. נאמר להם שהאפיפיור הוא המתווך בין שמיים וארץ, ושאיש אינו יכול לפנות אל אלוהים זולת דרכו; יתרה מכך, הוא עומד במקומו של אלוהים, ולפיכך, עליהם לציית לו בהכנעה. אי ציות קל לצווי האפיפיור גרר עונשים כבדים ביותר שהומטו על גופם ונפשם של מחללי הצו. בדרך זו, מחשבתם וליבם של הנוצרים סרו מאלוהים והתמקדו בבני אדם תועים, חוטאים ואכזריים, ואף למעלה מכך, בשר האופל בכבודו ובעצמו, אשר הטיל את מרותו דרכם. החטא הוסתר תחת גלימת קודש. כאשר כתבי הקודש נדחקים הצידה והאדם רואה בעצמו סמכות עליונה, ניתן לצפות אך ורק לשקרים, להולכת שולל, לרשע ולחטאים שפלים. בד בבד עם רוממותן של תורות ומסורות שכוננו ביד אדם, נחשפה השחיתות הנובעת תמיד מנטישת תורת ה'. היו אלה ימים הרי סכנות בעבור קהילת המשיח. החסידים שנשאו את נס האמונה היו מתי מעט. על אף שהאמונה לא נותרה ללא עדים, לפעמים נדמה היה שתורות שקר ואמונות טפלות משלו בכיפה, ואילו דת האמת פסה מן העולם. הבשורה נשכחה ונעלמה, אך הפולחנים והטקסים הדתיים הלכו והתרבו, ובני האדם כרעו תחת העול הכבד של ביצוע טקסי הדת בקפדנות יתרה. הכנסייה לימדה את חסידיה לא רק לראות באפיפיור את המתווך היחיד בינם לאלוהים, אלא אף לבטוח במעשיהם הטובים ובציותם למצוות הדת כדי לכפר על חטאיהם. מסעות עלייה לרגל ממושכים, סגידה לשרידים מקודשים, מימון הקמת כנסיות ומזבחות ותשלומים נכבדים לכנסייה - כל אלה ומעשים דומים רבים אחרים הוטלו על המאמינים כדי לפייס את זעמו של האל או כדי לרכוש את חסדו; כאילו שאלוהים, בדומה לבני האדם, כועס על זוטות או מתרצה בזכות מתנות או סיגופים! חרף הרוע ששרר בכול, אפילו בקרב מנהיגי הכנסייה הקתולית הרומית, דומה היה כי השפעתה הלכה וגברה בהתמדה. לקראת תום המאה השמינית טענו האפיפיורים כי בדורות הראשונים של הכנסייה, לבישופים של רומא הייתה אותה סמכות רוחנית שניתנה להם. כדי לבסס את טענתם, היה עליהם להשתמש באמצעים מסוימים שיאששו אותה; אבי השקר שש לספק להם מיד את האמצעים הללו. נזירים זייפו כתבים עתיקים. צווים שלא נשמעו מעולם, התגלו מחדש בוועידות הכנסייה וביססו את סמכותו ועליונותו של האפיפיור על העולם כולו מקדמת דנה. קהילות משיחיות שמאסו באמת קיבלו בשמחה את ההטעיות האלה. אך קומץ הבונים האמיתיים אשר בנו על יסוד האמת (קור״א ג’ 10, 11), היו נבוכים, ומלאכתם נעצרה בזמן שההבלים של תורות השקר הללו נערמו וחסמו את מלאכת הבנייה. בדומה לבוני חומת ירושלים בימי נחמיה, אחדים מהם כבר היו מוכנים ומזומנים להכריז: ״כשל כ'ח הסבל, והעפר הרבה, ואנחנו לא נוכל לבנות...״ (נחמיה ד’ 4). עייפים מן המאבק הבלתי פוסק נגד הרדיפות, השקרים, החטאים וכל יתר המכשולים שהמציא השטן כדי לעכב את התקדמות מלאכת הבנייה, אחדים מן הבונים הנאמנים התייאשו וידיהם רפו; הם נטשו את אבן הפינה האמיתית לטובת שלום וביטחון, שגשוג ושמירה על רכושם וחייהם. אחרים, שלא נרתעו מהתנגדות אויביהם, הכריזו באומץ: ״אזל תיראו מפניהם: את אדני הגדול והנורא, זכרו״ (נחמיה ד’ 8). הללו המשיכו בביצוע מלאכת הבנייה, כשכל אחד מהם חגור בחרב )אל האפסים ו’ 17(. אותה רוח של שנאה והתנגדות לאמת הפיחה השראה באויבי ה’ בכל דור ודור; אותה נאמנות ואותה ערנות נדרשו ממשרתיו. דברי המשיח לתלמידיו הראשונים חלים על כל חסידיו עד אחרית הימים: ״את אשר אני אומר לכם אומר אני לכל: עמדו על הטשמר!״ (מרקוס י״ג 37). דומה שהאפלה הלכה והתעבתה. סגידה לפסלים רווחה בכל מקום. נרות הודלקו לפני צלמי האלילים שהוצבו בכנסיות, ותפילות הסוגדים נישאו אליהם. אמונות טפלות ומנהגים חסרי כל היגיון משלו בכיפה. ליבם של בני האדם כה נשלט בידי אמונות טפלות, עד שנדמה היה כי השכל הישר איבד את השפעתו. בזמן שהכמרים והבישופים המושחתים התענגו על תאוות הבשר והחך, מובן שניתן היה לצפות שצאן מרעיתם, שנשאו אליהם את מבטם לשם הנחייה, יתבוססו בעצמם בבורות וברשע.GCHeb19 39.1

    במאה האחת עשרה ננקט צעד נוסף להעצמת שלטון האפיפיורות, כאשר האפיפיור גרגורי השביעי הכריז על הכנסייה הרומית כעל כלילת השלמות. אחת ההצעות שהוא העלה הכריזה כי על פי כתבי הקודש, הכנסייה לא חטאה מעולם ולא תחטא לעולם. אולם, לא הוצגו שום פסוקים מכתבי הקודש לאישוש הטענה הזו. האפיפיור היהיר הבא טען כי בכוחו להדיח קיסרים, והכריז כי איש אינו יכול לבטל את פסיקותיו, וכי בידו הזכות לבטל את החלטותיהם של כל המושלים האחרים. המחשה בולטת לאופיו הרודני של תומך זה בחפות הכנסייה, ניתנה ביחס שהוא הפגין כלפי קיסר גרמניה, הנרי הרביעי. קיסר זה הואשם בזילות סמכות האפיפיור; לפיכך, הכנסייה הכריזה כי יש להחרימו ולהדיחו. שריו של הנרי עזבו אותו ואיימו עליו, בתמיכת הכנסייה שעודדה אותם למרוד בו. הנרי שנמלא אימה מעריקתם ומאיומיהם, החליט לכרות שלום עם רומא. הוא חצה את הרי האלפים בעיצומו של החורף, בחברת אשתו ועבדו הנאמן, וזאת כדי להשפיל עצמו לפני האפיפיור. עם הגעתו לטירה שבה הסתגר גרגורי, הוא הובל ללא שומר הראש שלו אל חצר חיצונית, ושם, בקור המקפיא, נאלץ לעמוד גלוי ראש ויחף ולהמתין עד לקבלת אישור מן האפיפיור לבוא לפניו. רק אחרי שהוא ישב שלושה ימים בתענית צום והתחרט על מעשיו, ניאות האפיפיור למחול לו. התנאי שהתלווה למחילה היה שהקיסר יחכה להקדשת האפיפיור לפני שישוב למעמדו הקודם ולכס השלטון. גרגורי שחש התרוממות רוח מניצחונו, התרברב כי הייתה זו חובתו ״להשפיל גאוות מלכים״. איזה ניגוד חד בין גאוותו השחצנית של האפיפיור היהיר לבין נמיכות הרוח, הענווה והעדינות של המשיח, אשר מציג עצמו כמי שעומד מחוץ לדלת הלב ומבקש רשות להיכנס פנימה כדי להעניק מחילה ושלווה; זה אשר לימד את תלמידיו: ״הגדיל בכם יהיה משרתכם.(מתי כ':27)״ המאות הבאות היו עדות להתגברות מתמדת של תורות שקר בדוקטרינות שיצאו מן הכנסייה ברומא. אפילו לפני כינון שלטון האפיפיורות, תורותיהם של פילוסופים אליליים השפיעו רבות על הכנסייה. אנשים רבים שהצהירו על נטישת האלילות וקבלת האמונה במשיח, עדיין דבקו בעיקרי האמונה של הפילוסופיה האלילית שלהם; הם לא רק המשיכו להתעמק בה, אלא אף לימדוה כאמצעי להרחבת השפעתם על עובדי האלילים. בדרך זו חדרו טעויות חמורות ותורות שקר לאמונה המשיחית. אחת הבולטות שבהן הייתה האמונה בטיבו האלמותי של האדם ובתודעתו העצמית גם לאחר המוות (הישארות הנפש). דוקטרינה זו הניחה את התשתית שעליה כוננה הכנסייה ברומא את מנהג התפילות והתחינות לעזרת הקדושים, והסגידה למרים הבתולה. בנוסף, מדוקטרינה זו נבעה תורת הכפירה על העינוי הנצחי שייגזר על הסוררים, אשר חדרה לאמונה הנוצרית הדוגלת בשלטון האפיפיורות, החל מראשית ימי הכנסייה הקתולית הרומית. אז נסללה הדרך להמצאה נוספת של הפילוסופיה האלילית - רעיון שכונה ברומא ‘כור המצרף'ושימש בידי הכנסייה לשם הטלת אימה בלב ההמונים התמימים, הנבערים מדעת ואחוזי האמונות הטפלות. תורת כפירה זו איששה את קיומו של אתר עינויים, שבו, נשמות שלא נמצאו ראויות לדיראון עולם, חוות סבל וייסורים כעונש על חטאיהן, ולאחר מכן יוצאות ממנו זכות וטהורות מכל טומאה וחטא ומקבלות היתר להיכנס לגן עדן. הכנסייה ברומא נדרשה להמציא בדיה נוספת כדי לעשות רווחים מפחדיהם וחטאיהם של חסידיה. ואכן, תורת המחילה והכפרה (שעל פיה יכול המאמין לרכוש כתב או שטר מחילה - עדות על פטירתו מעונש לאחר שהתוודה על חטאו וזכה למחילה), סיפקה את הנדרש. מחילה מלאה על חטאי ההווה, העבר והעתיד, ושחרור מכל הייסורים והעונשים שיבואו בגינם, הובטחו לכל מי שיתגייס ללחום את מלחמותיו של האפיפיור במטרה להרחיב את שליטתו בעולם, להעניש את אויביו ולהשמיד את הכופרים שהעזו להתכחש לעליונותו הרוחנית. הכנסייה אף לימדה את חסידיה כי באמצעות תשלום כספי לכנסייה, הם יוכלו להשתחרר מחטאיהם ואף לשחרר את נשמות חבריהם המתים שיקדו על מוקד הלהבות המייסרות. בעזרת אמצעים אלה מילאה הכנסייה את אוצרותיה, שמרה על הדרה ופארה, ומימנה את מותרותיהם ומידותיהם הרעות של הנציגים שהתיימרו לייצג את המושיע, אשר לא היה ״לו מקום להניח את ראשו.״ סעודת האדון, המבוססת על כתבי הקודש, הוחלפה בהעלאת קורבן אלילי בשעת המיסה. במהלך טקס דתי חסר שחר זה התיימרו הכמרים והבישופים להפוך לחם ויין לגופו ולדמו של המשיח. בכפירה בוטה, הם הכריזו קבל עם ועולם על יכולתם ״לברוא את אלוהים, בורא הכול.״ כל הנוצרים נדרשו, תחת איום מוות, להישבע על אמונתם בכפירה נוראה זו, המהווה עלבון לאלוהי השמיים. המוני המאמינים שסירבו להישבע הועלו על המוקד ונשרפו למוות בלהבות האש. במאה השלישית כוננה הכנסייה את אחד מכלי המשחית המחרידים ביותר ששימש את שלטון הכנסייה - האינקוויזיציה. מוסד אפל זה נוצר בהשראת שר האופל, שעשה יד אחת עם מנהיגי ההירארכיה האפיפיורית. השטן ומלאכיו שהתכנסו במועצותיהם החשאיות, שלטו במוחם של רשעים אלה; בקרבם ניצב מלאך ה'הנסתר מן העין, אשר תיעד את כל החלטותיהם וצוויהם המרושעים, והעלה על הכתב את תולדות מעשיהם המחרידים מדי לעין אנוש, כנאמר: ״בבל הגדולה״ הייתה ״שכורה מדם GCHeb19 45.1

    הקדושים.״ גופותיהם המושחתים של מיליוני קדושים מעונים שמתו על קידוש אמונתם, זעקו לה’ להמיט נקם ועונש על השלטון הכופר. שלטון האפיפיורות הפך לרודנות העריצה של העולם. מלכים וקיסרים צייתו לצווים שכוננו בידי האפיפיור של רומא. נדמה היה שגורלם של בני האדם, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, נתון בלעדית בידיו. במשך מאות בשנים, הדוקטרינות שיצאו מן הכנסייה ברומא התקבלו ברחבי העולם ללא עוררין; פולחניה בוצעו ביראת כבוד וחגיה נחגגו בידי כלל הציבור. כמריה זכו לכבוד ולתמיכה כלכלית נדיבה. מאז ואילך, הכנסייה הקתולית לא זכתה לכבוד רב יותר, ולא השיגה פאר רב יותר או עוצמה רבה יותר. חצות היום של האפיפיורות הייתה חשכת הליל המוסרית של העולם. כתבי הקודש היו כמעט לא מוכרים, לא רק בקרב המאמינים מן השורה, אלא אף בקרב הכמרים וכוהני הדת. בדומה לפרושים בעת העתיקה, מנהיגי האפיפיורות שנאו את האור, שמא יחשוף את עוונותיהם. אחרי שהסירו את תורת ה'מופת הצדקה, הם שלטו ללא מצרים, . הונאות, תאוות בצע, הוללות ובזבזנות משלו בכיפה. בני האדם לא בחלו בשום פשע שיקנה להם עושר או מעמד. היכליהם של האפיפיורים והבישופים היו מחזות של פריצות נתעבת ושחיתות חסרת רסן. כמה מן הבישופים היו אשמים בפשעים כה מזעזעים, שמנהיגי המדינה עשו כל מאמץ כדי להדיח את נכבדי הכנסייה הללו ממשרותיהם ולהוקיעם כמפלצות מרושעות שאין להתיר להן להמשיך במעלליהן. במשך מאות בשנים קפאה אירופה על שמריה ולא התקדמה ברכישת ידע באומנויות או בתחומי התרבות. שיתוק מוסרי ואינטלקטואלי אחז בארצות אירופה הנוצריות. המצב ששרר בעולם תחת שלטון הכנסייה ברומא הציג תמונה מחרידה ומזעזעת של התגשמות דברי הנביא הושע: ״נדמו עטי מבלי הדעת; כי ?אותה הדעת מאסת, ואמאסך... ותשכח תורת אלהיף, אשכח בהף גם אני.״ ״?זין אמת !:אזין חסד !:אזין דעת אלהים בארץ. אזלה וכחש, ורצח וגנב ונאף; פרצו, ודמים בדמים נגעו״ (הושע ד’ 6, 1, 2). אלה היו התוצאות המרות של נטישת דבר ה'.GCHeb19 47.1

    *****

    Larger font
    Smaller font
    Copy
    Print
    Contents