מלכות דוד

פרק זה מבוסס על שמואל ב׳ ה׳:5 6-2 ; ו׳; ז; ט׳; י׳

מייד לאחר עלייתו על כס המלכות החל דוד לחפש מקום הולם יותר להקמת בירת ממלכת ישראל. האתר שבו בחר שכן חמישים קילומטרים מחברון. לפני שיהושע חצה את הירדן בראש צבאות ישראל, שמו של האתר היה שלם. בסמוך למקום זה הוכיח אברהם את נאמנותו לאלוהים. שמונה מאות שנים לפני הכתרתו של דוד התגורר כאן מלכיצדק, ששימש כוהן לאל עליון. האתר שכן בלב הארץ והיה מוקף הרים שגוננו עליו. הוא שכן בגבול שבין בנימין ויהודה, בשכנות לאפרים, והיה נגיש לכל יתר השבטים.PP 525.1

כדי לכבוש את השטח נדרשו בני ישראל לתקוף את הכנענים שישבו במעוז על הר ציון והר המוריה. מעוז זה כונה יבוס, ותושביו נקראו יבוסים. במשך מאות שנים האמינו רבים שלא ניתן לכבוש את יבוס; אך בני ישראל תחת פיקודו של יואב צרו עליה וכבשו אותה. כגמול על אומץ לבו במבצע הכיבוש מונה יואב לראש צבא ישראל. יבוס הפכה לעיר הבירה הממלכתית, ושמה האלילי שונה לשם ירושלים.PP 525.2

חירם, מלכה של צור, העיר העשירה ששכנה על חופי הים התיכון, ביקש לכרות ברית עם מלך ישראל, ולפיכך סייע לדוד בהקמת ארמונו בירושלים. נציגים נשלחו מטעמו מצור, מלווים בארכיטקטים ובפועלים, ושיירות ארוכות עמוסות עצים יקרים, עצי אורן וחומרים יקרי ערך אחרים יצאו לישראל.PP 525.3

כוחה ההולך ומתעצם של ממלכת ישראל המאוחדת בהנהגת דוד, כיבוש המעוז ביבוס, והברית שנכרתה עם חירם מלך צור - כל אלה עוררו את עוינותם של הפלישתים, ששבו ופלשו לישראל בכוח צבאי רב יותר וכבשו את עמק רפאים ששכן בסמוך לירושלים. דוד ולוחמיו התבצרו במצודת ציון והמתינו להנחיית הי.PP 525.4

״וישאל דוד ביהוה, לאמור: ׳האעלה אל פלשתים, התתנם בידי?׳ ויאמר יהוה אל דוד: ׳עלה, כי נתן אתן את הפלשתים בידך.״PP 525.5

דוד יצא מייד למתקפה על האויב. הוא הביס והשמיד את הפלישתים, ונטל את האלילים שהביאו עמם במטרה להבטיח את ניצחונם. מיואשים ומושפלים בשל תבוסתם, גייסו הפלישתים כוח רב יותר וחזרו לשדה הקרב. הם שבו והתפרשו בעמק רפאים. ואולם דוד שב וביקש את הנחיית ה׳, והאל הכביר יצא בכבודו ובעצמו לפני צבאות ישראל.PP 525.6

ה׳ העניק לדוד הנחיות מפורשות: ״לא תעלה! הסב, אל אחריהם, ובאת להם, ממול בכאים. ויהי בשמעך (כשמעך) את קול צעדה, בראשי הבכאים, אז תחרץ: כי אז, יצא יהוה לפניך, להכות, במחנה פלשתים.׳״ אילו בחר דוד ללכת בדרכו שלו כפי שעשה שאול, לא היה נוחל ניצחון. אך משום שפעל לפי הנחיית ה׳ ועשה ״כאשר צוהו האלוהים״, נחל ניצחון. ככתוב: ״ויכו את מחנה פלשתים, מגבעון ועד גזרה. ויצא שם דויד, בכל הארצות; ויהוה נתן את פחדו, על כל הגוים.״ (דברי הימים א׳, י״ד 16, 17).PP 526.1

עתה, כשכס דוד היה איתן ויציב, ומלכותו חופשייה מפלישותיהם של צבאות האויב הזר, פנה דוד להגשים את המטרה שייחל לה - הבאת ארון הברית לירושלים. שנים רבות שכן ארון ה׳ בקרית יערים, במרחק של 22 קילומטרים מירושלים אך מן הראוי היה שכס השכינה ישכון בבירת ישראל.PP 526.2

דוד זימן שלושים אלף איש משרי ישראל לטקס העלאת ארון ה׳ לבירה, שכן חפץ לערוך חגיגה גדולה ורבת רושם. הללו נענו בשמחה להזמנתו. הכוהן הגדול, בלוויית אחיו הכוהנים ומנהיגי שבטי ישראל התקבצו בקרית יערים. דוד זרח מאושר ומלהט לאלוהים. ארון הברית הובא מבית אבינדב והונח על עגלת בקר חדשה, ושני בניו של אבינדב נהגו בה.PP 526.3

בני ישראל צעדו בעקבות העגלה עם ארון ה׳, מריעים ושרים בשמחה. בליל קולות ליווה את הלחנים שנוגנו בכלי הנגינה; ״ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה׳... בכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים.״ זה זמן רב לא חזתה ישראל במחזה ניצחון משמח כזה. ברוב שמחה וטקס עשתה התהלוכה הענקית את דרכה בין ההרים והעמקים אל עיר הקודש.PP 526.4

אך כשהתהלוכה הגיעה ״עד גרן נכון; וישלח עזה אל ארון האלוהים, ויאחז בו, כי שמטו, הבקר. ויחר אף יהוה בעזה, ויכהו שם האלוהים על השל; וימת שם, עם ארון האלוהים.״ אימה אחזה בלב ההמון החוגג. דוד ההמום והחרד פקפק בסתר לבו בצדק האלוהי. חרה לו על כך שחרון אפו של ה׳ פקד את עוזה. דוד ביקש לכבד את ארון ה׳ שסימל את השכינה. אם כך, מדוע פקד משפט נורא כל כך את ישראל, והפך את שעת הששון לשעה של יגון ואבל? עתה חשש המלך להעלות את ארון ה׳ לעיר דוד, ולכן החליט להשאירו במקומו. ארון ה׳ שוכן אחר כבוד בביתו של עובד אדום הגיתי.PP 526.5

גורלו המר של עוזה היה עונש מיד ה׳ על חילול מצוותו המפורשת. באמצעות משה העניק ה׳ לעם הנחיות מפורשות על אופן נשיאתו של ארון הברית. איש זולת הכוהנים, צאצאי אהרון, לא הורשה לגעת בארון ה׳, או אפילו להביט בו ללא מכסה. צו ה׳ היה חד משמעי: ״בנסע המחנה, ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת, ולא יגעו אל הקודש ומתו; אלה משא בני קהת, באהל מועד.״ (במדבר ד׳ 15). הכוהנים נדרשו לכסות את ארון ה׳, ובני קהת הצטוו לשאתו על כתפיהם באמצעות מוטות שהושחלו בטבעות שקובעו לצמיתות בכל אחד מצדי הארון. בני גרשון ומררי, שהיו אחראים על היריעות, המסכים, הקרשים ועמודי המשכן, קיבלו ממשה עגלות ושוורים, וזאת כדי לשאתם עליהם. ״ולבני קהת... כי עבדת הקודש עלהם, בכתף ישאו.״ (במדבר ז׳ 9). לכן, האופן שבו הועלה עתה ארון ה׳ מקרית יערים הביע חוסר כבוד מוחלט לצו ה׳.PP 526.6

דוד ועמו נאספו כדי לעבוד את ה׳. הם עשו זאת ברוח חפצה ובלב שמח; אך ה׳ מיאן לקבל את סגידתם, שכן עבודת האל לא נערכה על פי מצוותיו. הפלישתים, שלא הכירו את תורת ה׳, הניחו את ארון הברית על עגלה כדי להשיבו לישראל, וה׳ קיבל את מחוותם. אך בני ישראל קיבלו הנחייה מפורשת על רצונו של ה׳ בנוגע לנשיאת כלי הקודש, והתעלמותם ממצוות אלה הפגינה זלזול באלוהים. עוזה אשם בחטא חמור יותר: חטא היומרנות. משום שחילל את תורת ה׳ פחתה קדושתה בעיניו, ועתה, כשאשמת החטא הזה רבצה על לבו לאור האיסור האלוהי, העז לשלוח את ידו ולגעת בארון הקדוש שסימל את שכינת ה׳. ציות חלקי או חוסר הקפדה במילוי מצוות ה׳ אינם טובים בעיני אלוהים. העונש שה׳ הטיל על עוזה נועד ללמד את בני ישראל על חשיבותה של הקפדה יתרה במצוותיו. וכך, מותו של אדם אחד יסייע לבני ישראל לחזור בתשובה, וימנע מה׳ את הצורך להעניש אלפים מהם.PP 527.1

דוד, שאמונתו התערערה כשחזה במכה שפקדה את עוזה מיד ה׳, החל לפחד מארון ה׳, וחשש שהארון ימיט עליו עונש על חטא כלשהו שחטא בו. לעומתו, עובד אדום, על אף ששמחתו הייתה מהולה ביראה, קיבל בברכה את ארון ה׳ הקדוש, ששימש אות לחסדו של ה׳, המיטיב עם חסידיו המצייתים לקולו. תשומת לבם של בני ישראל הופנתה עתה אל עובד אדום הגיתי ובני ביתו. בני ישראל צפו בהם בדריכות כדי לדעת מה יעלה בגורלם. במהרה גילו שה׳ ברך ״את בית עבד אדם ואת כל אשר לו, בעבור, ארון האלוהים.״PP 527.2

תוכחת ה׳ פעלה את פעולתה בלבו של דוד. עתה הבין טוב יותר מאי פעם את קדושתה של תורת ה׳ ואת ההכרח לקיימה בקפדנות יתרה. הטובה והחסד שה׳ הטה על ביתו של עובד אדום הפיחה תקווה בלבו של דוד. עתה שוב האמין שארון ה׳ יביא ברכה לו ולעמו.PP 527.3

מקץ שלושה חודשים החליט דוד לנסות להעלות בשנית את ארון ה׳ לעירו. עכשיו הקפיד בקיום כל מצוות ה׳ בנוגע לנשיאת הארון. פעם נוספת זומנו נשיאי ונכבדי האומה, וקבוצה גדולה של אנשים התאספה ליד ביתו של הגיתי. בזהירות וביראת כבוד הונח ארון ה׳ על כתפיהם של הכוהנים שיועדו למלאכה זו בידי ה׳. ההמונים נערכו בשורה, והתהלוכה הארוכה יצאה בלב רועד לדרכה. לאחר שנושאי הארון צעדו שישה צעדים נשמעה תקיעת שופר שבישרה על עצירה. בהוראת דוד הוקרבו לפני ה׳ ״שור ומריא״. הפעם מילאה את לב החוגגים שמחה רבה במקום פחד וחלחלה. המלך פשט את בגדי מלכותו ועטה אפוד בד פשוט, כדוגמת האפוד שלבשו הכוהנים. הדבר לא העיד על כך שנטל לעצמו את תפקידי הכהונה, שכן לעיתים לבשו את האפוד אנשים שלא היו כוהנים. בטקס קדוש זה ביקש דוד לשמוח לפני ה׳ לצד נתיניו, כשווה בין שווים. יום החג נועד לעבודת ה׳ ולסגידתו. אלוהים יהיה המושא היחיד של הערצת העם. פעם נוספת יצאה השיירה הארוכה לדרכה, מלווה בנגינת כינורות, נבלים, תופים ומצלתיים, שמנגינתם הערבה נישאה השמיימה, מהולה בבליל קולותיהם של ההמונים. ״ודוד מכרכר בכל עז, לפני יהוה,״ ברוב שמחה ולקצב המנגינה.PP 527.4

אנשים נהנתנים נוהגים להשתמש בסיפור המקראי על דוד שרקד לפני ה׳ בשמחה מהולה ביראת כבוד, כדי להצדיק את הריקוד האופנתי של ימינו, אך לטענתם אין כל שחר. הריקוד בימינו קשור למסיבות ליליות, שבהן בריאותו של האדם ומוסריותו מוקרבות על מזבח התענוגות. אנשים שמבלים במסיבות, במועדונים ובנשפים אינם הוגים באלוהים; לתפילה ולהלל לה׳ אין שום מקום במפגשים כאלה. זהו המבחן המכריע. תלמידי המשיח אינם אמורים לרדוף אחרי שעשועים והנאות העלולים להפחית את אהבתם לקדושה ולענייני הרוח, ולגרוע משמחתם בעבודת הבורא.PP 528.1

לחגיגה שנערכה בשעת העלאת ארון הברית ברוב שמחה, הלל וששון לפני ה׳ ולכבודו לא היה שום דמיון, ולו קלוש, להוללות המאפיינת את מסיבות הריקוד בימינו. הריקוד ההוא נועד להלל ולרומם את שם ה׳; הריקוד בימינו משמש מכשיר בידי השטן כדי לגרום לבני האדם לשכוח את ה׳ ולחלל את שמו.PP 528.2

תהלוכת הניצחון הלכה וקרבה לעיר הבירה, כשהחוגגים צועדים בסך בעקבות סמלו הקדוש של מלכם הנשגב והנסתר מן העין. או אז נשמעה שירה אדירה שאותתה לשומרי החומות לפתוח את שעריה של עיר הקודש:PP 528.3

״שאו שערים, ראשיכם, והנשאו, פתחי עולם; ויבוא, מלך הכבוד.״PP 528.4

המשוררים ענו בשירה: ״מי זה מלך הכבוד?״ והמקהלה השיבה:PP 528.5

״יהוה, גבור מלחמה.״PP 528.6

אלפי קולות התאחדו ונישאו בשירת ניצחון:PP 528.7

״ שאו שערים, ראשיכם, והנשאו, פתחי עולם; ויבוא, מלך הכבוד.״PP 528.8

שוב הועלתה השאלה הנשגבת בשירה נלהבת:PP 529.1

״מי הוא זה מלך הכבוד?״PP 529.2

וקולו הרועם של ההמון, שהיה ״כקול מים רבים,״ ענה בהתלהבות:PP 529.3

״יהוה צבאות, הוא מלך הכבוד סלה.״ (תהילים כ״ד 7-10).PP 529.4

עכשיו נפתחו לרווחה שעריה של עיר הקודש. התהלוכה נכנסה פנימה, וארון ה׳ הונח ביראת כבוד במשכן שהוקם למענו. לפני המתחם הקדוש הוקמו מזבחי עולות; עשן קורבנות העולה וקורבנות השלם, מהול בענני קטורת, נישא השמיימה יחד עם תהילותיהם ותחינותיהם של בני ישראל. בתום הטקס ברך דוד את עמו, ואז חילק לכולם מזון ויין כיד המלך.PP 529.5

כל שבטי ישראל יוצגו בטקס שחגג את האירוע הקדוש ביותר שנערך מעודו במלכות דוד. רוח הקודש שרתה על המלך, וכשקרני השמש האחרונות אפפו את המשכן באור נגוהות, לבו של דוד גאה בקרבו ברוב הכרת טובה לאלוהים על כך שארון ה׳, הסמל המבורך של שכינתו, שכן קרוב כל כך לכס המלכות בישראל.PP 529.6

שקוע בהרהוריו פנה דוד לעבר ארמונו כדי ל״ברך את ביתו.״ אך אחת מיושבי הארמון צפתה במחזה השמח ברוח שונה בתכלית מזו שפיעמה בלבו של דוד. ״ויהי, ארון ברית יהוה, בא, עד עיר דויד; ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דויד מרקד ומשחק, ותבז לו, בלבה.״ (דברי הימים א׳, ט״ו 29). ברוב מרירותה וטינתה לא יכלה מיכל לחכות עד שייכנס בעלה לארמון, ולכן יצאה לקראתו. לשמע ברכת השלום הלבבית של דוד הגיבה בפרץ של מילים מרות. האירוניה שבדברי מיכל הייתה נוקבת וחדה:PP 529.7

״מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהגלות נגלות אחד הרקים!״PP 529.8

דוד חש שמיכל בזה לעבודת ה׳, ולכן דיבר אליה קשות: ״לפני יהוה אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו, לצות אתי נגיד על עם יהוה על ישראל; ושחקתי, לפני יהוה. ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני; ועם האמהות אשר אמרת , עמם אכבדה.,׳ לתוכחתו של דוד נוספה תוכחת ה׳; בשל יהירותה וגאוות לבה, ״ולמיכל, בת שאול, לא היה לה ילד עד יום מותה.״PP 529.9

הטקסים החגיגיים שליוו את העלאת ארון הברית הטביעו רושם עז בלב בני ישראל, עוררו בהם עניין רב בטקסי המשכן והציתו מחדש את הלהט שלהם לה׳. דוד עשה כמיטב יכולתו כדי להעמיק בלב העם את הרושם הזה. השירה הפכה חלק קבוע מטקסי ההלל לאלוהים. דוד חיבר מזמורי תהילים חדשים, לא רק לשימושם של הכוהנים בעבודת הקודש, אלא גם כדי שיינשאו בפי העם בשעת העלייה לרגל לבית המקודש בשלושת הרגלים וביתר החגים והמועדים. השפעתם של מזמורי הקודש הייתה עצומה, ואף סייעה בשחרור האומה מהתמכרותה לעבודת אלילים. רבים מהעמים השכנים, שחזו בשגשוגה של ישראל, ראו עכשיו את אלוהי ישראל באור חיובי, שכן ה׳ חולל נפלאות רבות כל כך בעבור עמו.PP 529.10

המשכן שהוקם בידי משה, על כל רהיטיו, כליו ותשמישי הקדושה שנלוו לעבודת הקודש, חוץ מארון ה׳, נמצא עדיין בגבעה. מטרתו של דוד הייתה להפוך את ירושלים למרכז הרוחני של האומה. לאחר שהקים היכל מפואר לעצמו, חש כי לא יאה לארון ה׳ לשכון באוהל דל. לפיכך, החליט להקים בית מקודש מפואר ורב הוד, שיביע את הכרת הטובה של ישראל על הכבוד הגדול שנפל בחלקה בכך ששכינת ה׳, מלכם הנשגב, שוכנת בקרבה.PP 530.1

לאחר שדוד הודיע לנתן הנביא על כוונתו זו, הוא זכה לתגובה מעודדת. הנביא אמר לו: ״כל אשר בלבבך לך עשה: כי יהוה, עמך.״PP 530.2

אך באותו הלילה בא דבר ה׳ אל נתן הנביא. אלוהים נתן לנביא מסר בעבור המלך. דוד לא יזכה להקים היכל לה׳, אך אלוהים הבטיח להטות את חסדו עליו, על צאצאיו ועל מלכות ישראל: ״כה אמר יהוה צבאות, ׳אני לקחתיך מן הנוה, מאחר הצאן, להיות נגיד, על עמי על ישראל. ואהיה עמך, בכל אשר הלכת, ואכרתה את כל איביך, מפניך; ועשתי לך שם גדול, כשם הגדלים אשר בארץ. ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו, ולא ירגז, עוד; ולא יסיפו בני עולה לענותו, כאשר בראשונה.׳״PP 530.3

משום שדוד השתוקק להקים היכל לאלוהים, ניתנה לו ההבטחה הבאה: ״והגיד לך יהוה, כי בית יעשה לך... והקימתי את זרעך אחריך... הוא יבנה בית, לשמי; וכננתי את כסא ממלכתו, עד עולם.״PP 530.4

זוהי הסיבה שבגינה ה׳ לא יפקיד בידי דוד את בניית המקודש: ״דם לרב שפכת, ומלחמות גדלות עשית: לא תבנה בית לשמי... הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל אויביו, מסביב: כי שלמה יהיה שמו, ולשלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית, לשמי.״ (דברי הימים א׳, כ״ב 8-10).PP 530.5

על אף שחפץ לבו לא נענה, דוד קיבל את המסר האלוהי בהכרת תודה. הוא אמר לאלוהים: ״מי אנוכי אדני יהוה ומי ביתי, כי הבאתני, עד הלם? ותקטן עוד זאת בעיניך אדני יהוה, ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק.״ לאחר מכן חידש את הברית עם ה׳.PP 530.6

דוד ידע שאם יצליח להגשים את כמיהת לבו ולהקים בית לה׳, הוא ישיג כבוד לשמו ותהילה למלכותו. אך הוא ניאות להכניע את רצונו לרצון האלוהים. הוויתור שעשה דוד מתוך הכרת טובה אינו מחזה נפוץ בקרב המשיחייםPP 530.7

לעיתים קרובות, אנשים שאיבדו מזמן את חוסנם, נאחזים בתקווה כי יצליחו להשלים מלאכה כבירה כלשהיPP 531.1

שתכננו, אך הם מתעלמים מהעובדה שהם אינם כשירים עוד למלאכה! אלוהים עשוי לדבר אליהם, כפי שדיבר אל דוד ביד נביאו, ולהכריז כי המלאכה שהם משתוקקים לבצע לא תופקד בידיהם, וכי עליהם לסלול את הדרך לפני אדם אחר שיועד לה. אך במקום לקבל על עצמם בהכנעה ובהכרת תודה את צו ה׳, רבים מהם נפגעים וחשים כאילו ה׳ עלב או מאס בהם. מאחר שנמנע מהם למלא את חפצם, הם נחושים בדעתם לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר. אנשים רבים אחרים דבקים במחויבויות שאינם מסוגלים עוד לבצע, ומתאמצים לשווא, בשארית כוחותיהם, להשלים מלאכה שאינם כשירים לבצעה, ובד בבד מזניחים את המלאכות שיש בכוחם לבצע. העדר שיתוף פעולה מצד אנשים אלה גורם לעיכוב או לסיכול מלאכת הקודש הכבירה שהוטלה על המאמינים.PP 531.2

בברית שכרת עם יהונתן הבטיח דוד כי לאחר שה׳ ייתן לו מנוחה מאויביו, הוא יגמול חסד לבית שאול. בשנות שגשוגו, כשהמלך נזכר בברית זו, הוא ביקש לדעת: ״הכי יש עוד, אשר נותר לבית שאול? ואעשה עמו חסד, בעבור יהונתן.״ עתה נודע לו על קיומו של מפיבושת, בנו של יהונתן, שהפך נכה בילדותו. בשעת תבוסתו של שאול בידי הפלישתים בעמק יזרעאל, ניסתה אומנת הילד להימלט עמו, אך בשעת מנוסתה שמטה אותו מידיה, והוא הפך נכה לצמיתות. דוד זימן את הצעיר לחצר המלכות וקיבל אותו בלבביות רבה. הוא החזיר לו את רכושו של שאול כדי שיוכל לקיים בכבוד את בני ביתו, והזמין אותו לשמש אורח קבע בחצר המלכות, ולסעוד על שולחן המלך מדי יום ביומו. הדיווחים ששמע מאויביו של דוד גרמו למפיבושת להחזיק בדעה קדומה עליו. הוא ראה בדוד אדם שתפס את השלטון שלא כדין. אך חסדו ונדיבותו של המלך שבו את לבו של האיש הצעיר; הוא נקשר לדוד, ובדומה לאביו יהונתן חפץ בטובתו של המלך, בחיר האלוהים.PP 531.3

לאחר שכס מלכותו של דוד כונן בישראל, האומה נהנתה מתקופה ממושכת של שלום ושלווה. העמים השכנים שחזו בעוצמה ובאחדות ששררו בממלכה נקטו זהירות והחליטו לחדול ממעשי איבה נגדה; דוד שהיה עסוק בארגון ובחיזוק ממלכתו נמנע מלפתוח במלחמה נגדם. אך לבסוף נלחם באויביה המושבעים של ישראל: הפלישתים והמואבים, והצליח להביס ולשעבד אותם.PP 531.4

לאחר מכן התאחדו העמים השכנים בברית רחבה נגד ממלכת דוד, שמתוכה צמחו המלחמות הגדולות ביותר שדוד השתתף בהם, הניצחונות הכבירים ביותר של מלכותו והשטחים הנרחבים שהתווספו למעצמה שלו. ברית עוינת זו נבעה למעשה מקנאה בכוחו ההולך וגובר של דוד, ולא בשל פרובוקציה מצדו. הנסיבות שהובילו להתקוממות היו כדלקמן: לירושלים הגיעו שמועות על מותו של נחש, מלך העמונים. מלך זה הפגין נדיבות והכנסת אורחים כלפי דוד הפליט שנמלט מזעמו של שאול. עתה חפץ דוד לגמול חסד למשפחת המלך, אשר היטה עליו את חסדו בשעת צרה. לפיכך שלח שליחים אל חנון, בנו של מלך עמון, ובפיהם ניחומים והשתתפות באבלו: ״אעשה חסד עם חנון בן נחש, כאשר עשה אביו עמדי חסד.״PP 531.5

אך מחווה זו מצד דוד פורשה שלא כהלכה. העמונים שנאו את אלוהי האמת והיו שונאיה המושבעים של ישראל. החסד שהיטה נחש על דוד נבע אך ורק מעוינותו כלפי שאול מלך ישראל. המסר ששלח דוד לחנון בנו של נחש, פורש באופן מוטעה בידי יועציו. הם אמרו לחנון: ״המכבד דוד את אביך בעיניך, כי שלח לך, מנחמים? והלוא בעבור חקר את העיר, ולרגלה ולהפכה, שלח דוד את עבדיו, אליך.״ חמישים שנה קודם לכן, על פי עצת יועציו, הציג נחש בפני תושבי יבש גלעד את התנאי האכזרי לברית השלום שביקשו לכרות עם עמון לאחר שהעמונים צרו על עירם. כזכור, נחש ביקש לנקר את עיניהם הימניות של אנשי יבש גלעד. העמונים זכרו היטב כיצד סיכל מלך ישראל את זממם האכזרי, והציל את תושבי העיר שאותם הם עמדו במהרה להכניע, להשפיל ולהטיל בהם מום.PP 532.1

אותה שנאה נגד ישראל עדיין רחשה בלבם. לא היה להם שמץ של מושג על הרוח הנדיבה שעמדה מאחורי המסר שקיבלו מדוד. כשהשטן שולט במוחם של בני אדם, הוא מעורר בהם קנאה וחשד, אשר מסכלים את הכוונות הטובות ביותר. חנון שהקשיב לעצת יועציו ראה בשליחיו של דוד מרגלים, ולפיכך העליב אותם ובייש אותם קשות.PP 532.2

ה׳ התיר לעמונים לבצע אתזממם המרושע, וזאתכדי לחשוף אתאופיים האמיתי בפני דוד. אלוהים לא חפץ שישראל תכרות ברית עם עם בוגדני ועובד אלילים זה.PP 532.3

בימינו, כבימי קדם, משרתו של שגריר נחשבת מקודשת. מתוקף חוק אוניברסלי שחוקקו העמים מקדמת דנה, זוכה השגריר להגנה מפני אלימות או פגיעה. השגריר מייצג את מלכו, ולכן כל פגיעה בו מזמינה נקמה הולמת. העמונים שידעו כי העלבון שעלבו בישראל לא יעבור בשתיקה, אלא יגרור אחריו תגובת תגמול, נערכו למלחמה. ״ויראו בני עמון, כי התבאשו עם דויד; וישלח חנון ובני עמון אלף ככר כסף, לשכר להם מן ארם ההרים ומן ארם מעכה ומצובה, רכב, ופרשים. וישכרו להם שנים ושלישים אלף רכב... ובני עמון, נאספו מעריהם, ויבאו, למלחמה.״ (דברי הימים א׳, י״ט 6, 7).PP 532.4

הברית שכרתו העמונים עם העמים שחיו בין נהר הפרת לים התיכון, איימה על קיומה של ישראל. אויבים חמושים אלה התאחדו כדי לחסל את ממלכת ישראל, ועתה כיתרו את צפון ומזרח כנען.PP 532.5

בני ישראל לא חיכו לפלישת האויבים לארצם. כוחותיהם, בהנהגת יואב, חצו את הירדן והתקדמו לעבר בירת עמון. המצביא העברי הוביל את צבאו לאתר שיעורר בלבם רצון להילחם ולהגן על ארצם. הוא אמר להם: ״חזק ונתחזקה בעד עמנו, ובעד ערי אלוהינו; ויהוה, הטוב בעיניו יעשה.״ (דברי הימים א׳, י״ט 13). כוחות הברית נוצחו בקרב הראשון. אך אויבי ישראל עדיין לא היו מוכנים לוותר, ובשנה שלאחר מכן חידשו את הקרבות. מלך סוריה גייס את כוחותיו ואיים על ישראל עם צבא עצום. דוד שהבין מה מוטל על הכף במלחמה זו יצא בראש צבאו למערכה, ובברכת אלוהים הביס את כוחות הברית תבוסה כה מוחצת, עד שהסורים, מלבנון ועד נהר פרת, לא רק הובסו בקרב אלא אף השתעבדו לישראל. דוד נלחם בעוז נגד העמונים עד שכבש את מעוזיהם, והאזור כולו ניתן תחת שליטת ישראל.PP 532.6

הסכנות שאיימו על האומה בשמד מוחלט שימשו ביד ההשגחה אמצעי שבעזרתו מלכות ישראל קמה לגדולה חסרת תקדים. דוד שהנציח במזמוריו את זכר תשועותיו הכבירות, שר:PP 533.1

״חי יהוה, וברוך צורי; וירום, אלוהי ישעי. האל, הנותן נקמות לי;
וידבר עמים תחתי. מפלטי, מאיבי: אף מן קמי, תרוממני; מאיש
חמש, תצילני. על כן, אודך בגוים יהוה; ולמך אזמרה. מגדל,
ישועות מלכו: ועשה חסד, למשיחו, לדוד ולזרעו; עד עולם.״ (תהילים י״ח 47-51)PP 533.2

במזמורי דוד נאמר שוב ושוב שה׳ הוא כוחם, מעוזם ומושיעם של
ישראל. רעיון זה הוטבע במוחם של בני ישראל: ״אין המלך, נושע
ברב חיל; גבור, לא ינצח ברב כח. שקר הסוס, לתשועה; וברב חילו,
לא ימלט.״ (תהילים ל״ג 16, 17)PP 533.3

״כי לא בחרבם, ירשו ארץ, וזרועם, לא הושיעו למו: כי ימינך וזרועך,
ואור פניך, כי רציתם. אתה הוא מלכי אלהים; צוה, ישועות יעקב.
בך, צרינו ננגח; בשמך, נבוס קמינו. כי לא בקשתי אבטח; וחרבי, לא
תושיעני. כי הושעתנו, מצרינו; ומשנאינו הבישות.״ (תהילים מ״ד 4-7)PP 533.4

״אלה ברכב, ואלה בסוסים; ואנחנו, בשם יהוה אלהינו נזכיר.״ (תהילים כ׳ 8)PP 533.5

עתה התגשמה במלואה ההבטחה שניתנה לאברהם, ומאוחר יותר למשה. ממלכת ישראל השתרעה ״מנהר מצרים, עד הנהר הגדל נהר פרת.״ (בראשית ט״ו 18). ישראל הפכה למעצמה גדולה וחזקה, והעמים שסבבו אותה כיבדו אותה ופחדו ממנה. בממלכתו שלו התעצם כוחו של דוד. הוא הצליח לעורר את אהבתם ונאמנותם של בני עמו, כשם שרק מלכים ספורים בכל הדורות הצליחו לעשות. הוא כיבד את אלוהים, ואלוהים מצדו חלק לו כבוד.PP 533.6

אך בקרב השגשוג ארבה סכנה. בשעה שנחל את ניצחונותיו הכבירים ביותר, דוד היה נתון בסכנה הגדולה ביותר, ולבסוף הובס בתבוסה המרה ביותר.PP 534.1