לעולם אינו נכנע לייאוש

התבוננו בפאולוס הכבול בבור בית-הסוהר בפיליפי: גופו מלא חבורות, אך נפשו מזמרת שירי ברכה לאלוהים השוברים את הדממה של חצות הלילה. לאחר שרעדה האדמה ונפתחו דלתות הכלא, נשמע קולו הרועם של פאולוס המעודד את השומר הנוכרי, “אל־תעש לך רעה כי־הנה אנחנו כלנו” (מעשי השליחים ט”ז:28). כל האסירים נהגו כמו אותו אסיר צדיק ונשארו במקומם, ושומר הכלא הרומאי נעור לאמת וראה כי האמונה ממנה ניזונה נפשו של פאולוס היא האחת הנכונה. הוא שאל על הדרך הישועה והצטרף עם משפחתו לקהילה הנרדפת של תלמידי ישוע.SRHeb 160.1

הביטו בפאולוס הנואם אתונה לפני המועצה האריופגוס הוא משיב לטיעונים מדעיים של חברי הועדה בטיעונים מדעיים, להגיונם בהגיונו, לפילוסופיה בפילוסופיה. שימו לב נימוס שלו, הבאה מאהבתו הקדושה, שבה הוא מכנה את אלוהים -“אל בלתי נודע”, להערצת המאזינים לו בלי שהם מודעים לכך, והוא אף מצטט את אחד מן המשוררים ממוצאם ואומר כי אלוהים הוא האב והם הם ילדיו. הקשיבו לו משמיע באותה עת רחוקה, כאשר לא דובר כלל בשוויון זכויות בין כל בני אדם, את האמת הגדולה על אחוות האנושות באומרו כי אלוהים, ‘’יושב כל עממי בני אדם על כל פני האדמה מדם אחד’’. לאחר מכן הוא הציג באופן משכנע את חסד ורחמיו של אלוהים לאורך ההיסטוריה של המין האנושי ששמורו על בני האדם כי הציב “זמנים קבועים וגבולות מושבם: למען יבקשו את־האל הים אולי ימששהו וימצאהו אף כי־איננו רחוק מכל־אחד ממנו”(מעשי השליחים י’’ז:27,26).SRHeb 160.2

הקשיבו לדברי פאולוס במהלך דיונו של פסטוס, כאשר מלך אגריפס, המשוכנע באמיתות הבשורה, קורא “עוד מעט ופתיתני להיות נצרי”(מעשי השליחים כ’’ו:28). ובדרך כה עדינה ומלאת נימוס משיב פאולוס בעודו מצביע על הכבלים שעליו, “אבקשה מאל הים אשר בקרוב או ברחוק ל א אתה כי־גם לבדך כי־גם כל־הש מעים אותי יהיו כמוני זולתי המוסרות האלה” (מעשי השליחים כ’’ו:29).SRHeb 160.3

והנה כך עברו חייו של פאולוס, כמו שכתב, ‘’במסעות רבות בסכנות נהרות בסכנות שדדים בסכנות מצד בני עמי בסכנות מצד הגוים סכנות בעיר סכנות במדבר סכנות בים סכנות בתוך אחי שקר: בעמל ובתלאה בשקידות הרבה ברעב ובצמא בצומות הרבה בקר ובעירום’‘ (אל הקורינתים ב’ י’’א:27,26).SRHeb 160.4

’’קללונו’’, כותב פאולוס, ‘’ונברך חרפונו ונסבל: גדפו אתנו ונתחנן’’... ‘’כנעצבים ובכל עת שמחים כרשים ומעשירי רבים כאשר אין להם מאומה ויש להם כל’‘ (אל הקורינתים א’ ד’:13,12;אל הקורינתים ב’ ו’:10).SRHeb 160.5