הקללה

אז פנה אלוהים לנחש ואמר, “כי עשית ז את, ארור אתה מכל־ הבהמה, ומכ ל חית השדה; על־גח נך תלך, ועפרSRHeb 22.1

ת אכל כל־ימי חייך.” עד אותו מעשה היה הנחש מרומם מכל שאר היצורים שברא אלוהים, ומעכשיו יושפל מעמדו עד עפר, הוא יהפוך לשפל ביצורים, והאדם יסלוד ממנו ויחוש אליו רק גועל וסלידה - כל זאת כיוון שתיווך עבור השטן שהשתמש בו כדי לבצע את תוכניתו הערמומית. “ולאדם אמר, כי־שמעת לקול אשתך, ות אכל מן־העץ, אשר צויתיך לאמ ר, ל א ת אכל ממנו; ארורה האדמה בעבורך, בעצבון ת אכלנה, כ ל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את־עשב השדה. בזעת אפיך ת אכל לחם, עד שובך אל־האדמה, כי ממנה לקחת.”SRHeb 22.2

בשל חטאם של בני האדם כשאכלו את פירותיו של עץ הדעת טוב ורע, קילל אלוהים את האדמה, “בעצבון ת אכלנה, כ ל ימי חייך.” הוא נתן לבני האדם את כל הטוב שרק אפשר היה בנדיבות-לב, בעודו מסתיר מהם את הרוע, אבל מעתה, הכריז האל, יוציאו בני האדם את מזונם מאדמה מקוללת, כלומר יפגשו ברוע במשך כל חייהם. אכן, מאז סובלים כל בני האדם מפיתוייו הרעים של השטן. במקום העבודה המשמחת, המענגת והמאושרת בגן העדן, עמדו בפני בני האדם חיים מלאים בעבודה קשה ובחוסר מנוחה. שוב אי-אפשר להימנע מאכזבה, מצער, ממחלות, בסופו של דבר, ממוות. בני האדם נבראו מעפר האדמה ואל עפר הם אמורים לשוב.SRHeb 22.3

אז נאמר לאדם ולחווה שעליהם לעזוב את ביתם - גן העדן. בהאמינם לדברי השטן על כך שאלוהים משקר הם פתחו לו גישה לליבם, ולכן אי-אפשר היה להשאירם עוד בגן העדן שמא יאכלו גם מעץ החיים ויזכו לחיי אלמוות. אדם וחווה התחננו להישאר, אף שידעו שאיבדו כל זכות לאושר ולשלווה בגן העדן. הם הבטיחו שבעתיד יבצעו את כל אשר יאמר אלוהים, אך בתגובה נאמר להם שאחרי מעשה החטא שעשו לא רק שלא קיבלו כוח, אלא הפכו להיות חלשים יותר. אם לא הצליחו לשמור על טוהר מידותיהם כשהיו טהורים ומאושרים ללא דופי, אזי עכשיו, במצב נוכחי של חטא, כוחם לעמוד בפני פיתוי ולהישאר נאמנים לאלוהים- פחת. תחושת כאב בלתי-נסבל ורגשות האשמה מילאו את לבם. הם הבינו שהעונש על חטאם יהיה המוות.SRHeb 22.4

אלוהים שלח את מלאכיו לחסום מיד את הגישה לעץ החיים, כיוון שעל-פי תוכניתו של השטן, היו אדם וחווה אמורים קודם להפר את הוראותיו של אלוהים ואחר-כך, כשישמעו את מילות האכזבה שלו, לאכול את פירותיו של עץ החיים ובכך להנציח את חייהם בחטא. אבל המלאכים הקדושים חסמו את הדרך לעץ החיים, וקרני אורם המזהיר נצצו סביבם כחרבות.SRHeb 22.5